דף ב'

ביסוד נדרי איסור

1. ר"ן
2. רמב"ם הלכות נדרים פ"א הלכה א' והלכה ב'
3. גמ' מגילה דף ח'
4. תוס' ע"ז דף ה: בד"ה מנין שמחוסר אבר
5. רע"א בגה"ש שם
6. מחנ"א נדרים סימן י"ב
7. גמ' קידושין דף נט.
8. חידושי ר"ש סימן ג'
9. גמ' לקמן דף טו.
10. ר"ן שם
11. רמב"ם פ"י מהלכות נדרים הלכה י"ב

בענין מהו עיקר נדר

1. רשב"א רא"ש ר"ן בשיטת הרי"ף שבועות דף כא' וריטב"א
2. ר"ן ומאירי בשם הבעק"ת
3. מל"מ הלכות נדרים פ"א הלכה ז' בשם מהמרלנ"ח
4. מחנ"א הלכות נדרים סימן י"א
5. ר"ן בשיטת הרי"ף בשבועות דף כא'
6. ריטב"א
7. מל"מ פ"ד מהלכות מעילה הלכה ט'
8. גמ' לקמן דף לה.
9. שו"ת הרא"ש כלל י"ב סימן ד'
10. ט"ז יו"ד סימן רק' סע"ק ד' ובש"ך שם סע"ק ז' מובא בשיעורי ר"ש
11. מילואים לחידושי הריטב"א סימן א'
12. ריטב"א לקמן דף יג:
13. ריטב"א לקמן דף יד.
14. גמ' שבועות דף כ.

בענין אימתי אמרינן כינויי נדרים כנדרים

1. גמ' לקמן דף י.
2. ר"ן ורשב"א בטעם דנקט מתניתין קונם קונח
3. רשב"א בשם הבעה"ת
4. ריטב"א
5. ביאור הלכה סימן סב'
6. פמ"ג סימן סב' סע"ק א'
7. רמב"ם פ"ב מהלכות קרי"ש הלכה י'
8. ר"ן
9. רמב"ם פ"א מהלכות נדרים הלכה טז'
10. גמ' לקמן דף ג.
11. ירושלמי נדרים פ"א הלכה א'
12. חידושי ר"ש בשם מרן הגרי"ז זצ"ל
13. ר"ן לקמן דף ג.

דף ג'

בענין אם סגי בגמר בלבו להיות נדר

1. רא"ש לעיל דף ב.
2. גמ' שבועות דף כו:
3. רא"ש במס' תענית פ"א סימן י"ג בשם ר"ת
4. גמ' שבועות שם
5. רמב"ם פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"א
6. רמב"ם פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ב
7. ירושלמי נדרים פ"א הלכה א'
8. מאירי דף ב.
9. גמ' גיטין לא:
10. תרומות פ"ג מ"ח
11. רמב"ם ור"ש שם
12. טו"א חגיגה באבני שהם דף י.
13. אחיעזר יו"ד סימן פד'
14. ר"ש מס' תרומות שם ורמב"ם שם
15. ש"ך יו"ד סימן שלא' סע"ק עו' וסימן תח' סע"ק ב' וכמו שמפרש בדבר אברהם ח"א סימן טז'
16. גמ' לקמן דף ז. ושטמ"ק שם

בענין ידות נדרים כנדרים

1. רא"ש לעיל דף ב.
2. ריטב"א לעיל דף ב.
3. רשב"א בקידושין דף נ.
4. רשב"א בשם היראים
5. גמ' שבועות דף כו:
6. ספר ראשי שערים נדרים סימן א'
7. גמ' לקמן דף י.
8. תוס' בשם רבינו יחיאל שמקורו מהירושלמי
9. ר"ן ורשב"א לעיל דף ב.
10. רמב"ם פ"א מהלכות נזירות הלכה ה'
11. ר"ן לעיל דף ב.
12. אור גדול
13. חידושי הגרנ"ט
14. קושית הר"ן לעיל דף ב. על השיטות שסוברין שבכל שבועה צריכים שם השם
15. ר"ן לעיל דף ב' בענין נדרים בלשון שבועה
16. מחלוקת רמב"ן ורשב"א בענין נדרים בלשון שבועה

בענין בל תאחר דנזירות

1. רא"ש
2. תוס' בשם הרב יוסף
3. חידושי רבי ראובן סימן ב'
4. רמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה הט"ו
5. קצוה"ח סימן ריב' סע"ק ד'
6. מעיני יהושע מעין ב'
7. מרדכי פ"ק דב"ב אות תפ"ו
8. מחנ"א הלכות נדרים סימן ט"ו
9. חידושי הגאון ר' שמעון סימן ד'
10. כתבי מרן הגרי"ז נזיר דף טז:
11. ר"ן
12. רמב"ם ר"ש הלכות נזירות
13. רמב"ן ספה"מ מ' צד'
14. חידושי הגר"ש סימן ד'
15. רמב"ם פ"א מהלכות נזירות הלכה ד'

דף ד'

אם נזירות בכלל נדרים אם לאו וביסוד נזירות

1. ר"ן לעיל דף ג: בהא דנזירות איתא בבל יחל
2. שטמ"ק בשם הרא"ם
3. ר"ן לקמן בעמוד ב' בהא דאב ובעל מפירין נזירות
4. שטמ"ק שם בשם מרא"ם
5. רא"ש ותרי"ד שם
6. מהר"ט ח"א סימן נג' וסימן נד' בשם המהרב"ל ומהרי"ב
7. רמב"ן שבועות פ"ג
8. תשובות הרשב"א ח"ד סימן קט'
9. שטמ"ק לעיל דף ג: בביאור קושית הגמ' בל יחל בנזירות היכי משכחת לה
10. שטמ"ק לקמן דף יז.
11. אבנ"מ בתשובותין סימן טו'
12. קונטרס' שיעורים סימן י'
13. ש"ב יו"ד סימן רלט' סע"ק כח'
14. פ"ת סימן רלד' סע"ק ו' בשם מהמר"ט ח"א סימן ד'
15. גמ' מכות דף כב'

בסוגיא דבל תאחר

1. רשב"א ורא"ש בביאור אימתי עורבין בבל תאחר
2. ר"ן
3. ר"ן לעיל דף ג: בביאור דילמא השתא מ"ת
4. רא"ש שם
5. רשב"א שם
6. חידושי הגרנ"ט
7. דברי יחזקאל סימן יג' ענף ב'
8. גמ' ר"ה דף ד:
9. חידושי רבי ראובן סימן ד'
10. תוס' בר"ה דף ד.
11. רש"י בר"ה דף ה:
12. רשב"א
13. טו"א שם דף ה.
14. רמב"ם ספמ"ה ל"ת קנז' אם עוברין בבל יחל לאחר שלש רגלים
15. רמב"ן במ"ע צד'
16. לב שמח שם
17. ירושלמי
18. ר"ן בר"ה
19. למ' ר"ה דף ו.
20. בית הלוי ח"א סימן יז'
21. חידושי רבי ראובן סימן ג'
22. טו"א בר"ה
23. פני יהושע ובית מאיר ביצה דף יט:
24. ר"ן לקמן דף סג.

דף ג

(דף ב' ע"ב) ר"ן ד"ה איידי דתנא נדרים וכו'. הר"ן הביא מחלוקת ראשונים דדעת כמה ראשונים (הר"ח והרשב"א והר"י מגש) דנדר חל רק אם אסר החפצא ושבועה חל רק אם אמר לשון של הגברא, אבל נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר אינו חל וכ"כ התוס' כאן ד"ה נדרים דמיתסר חפצא עלויה וגם ר"ת שהובא בהראשונים, וכן פסק הרא"ש אלא שכתב דעכ"פ אין מתירים בלא היתר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה סי' ר"ו סעיף ה' בסתם. והר"ן הביא דעת הרמב"ן דחל מדין יד, והטור והפרישה והגר"א סי' ר"ו כתבו דדעת הרמב"ם ג"כ הכי, וכן הביא השו"ע שם בשם יש אומרים. ובפשטות שנחלקו בדין ידות דלהמתירים ידות הוא רק כשיש חצי לשון ולא גמר אבל הכא דאמר לשון גמור אלא שמקולקל אין זה יד, אבל הרמב"ן סובר דכל שידעינן כוונתו מתוך דבריו הוי יד. והשטה מקובצת הביא דעת הרי"ץ דיכול לעשות נדר על גברא מעיקר הדין וכן הביא המאירי שיטה זו.

והאחרונים נחלקו בגדר איסור נזירות, הנה בשו"ע סי' ר"ו סעיף ו' מבואר דנזירות הוא איסור גברא וצריך שיאמר בלשון גברא, והבאר הגולה שם והש"ך והגר"א הביא דמקורו מסוגיין דלא תנא נזירות בתר נדרים וכן הביא מהרא"ש כאן ד"ה לאפוקי שבועה. ועיין שו"ת מהרי"ט חלק א' סי' נ"ג ונ"ד שהביא דעת המהר"י בן לב דסבר דנדרים הוא איסור חפצא והביא ראי' מהרי"ף והמהרי"ט חולק עליו וסובר דנזירות אינו איסור חפצא כנדר וגם אינו איסור גברא כשבועה אלא הוא איסור כשאר איסורי תורה דהוא מתפיס על עצמו שם נזיר וקדושת נזיר וממילא אסור בכל הלאוין כמו כהן שיש לו איסורים משום קדושתו והוא פירש כן דברי הרא"ש הנ"ל ודבריו הובאו גם באבני מילואים בתשובות סוף הספר סי' כ"ב. והקהלות יעקב כתב דהוא עוד יותר מפורש בהריטב"א מס' שבועות דף כ"ב ע"ב שכתב דנזיר לא אסר מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה בטומאות מתים וביוצא מן הגפן כמו שאסר לישראל חלב ונבלה ולכהנים טומאה עיין שם. ובסי' נ"ד בהמרי"ט הביא סברת המהר"י באסן דנזיר הוי איסור חפצא אבל החפצא הוא גוף הנזיר דהוי כאומר יאסר פי לשתיית יין ושערי לתגלחת וגופי לקבלת טומאה. ובחי' הגר"ש שקופ ס"ל דנזיר הוי ממש איסור גברא וכמו שבועה דחייב לשמור קבלתו עיין שם.

(דף ג' ע"ב) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההוא שעתא הוה ליה נזיר. עיין תוס' ד"ה כגון דאמר דהביא פירוש ר"ת דהוי לשון תמיה דבאמת הוא נזיר מיד וכתב הגר"ש שקופ והקהלות יעקב שכן דעת הראב"ד בהשגות הלכות ערכין פרק ו' הלכה כ"ד ולכן ליכא בל תאחר, אבל רוב ראשונים פירשו דהכוונה דמחוייב להיות נזיר ממהוא שעתא ולא שנעשה נזיר.

והנה תוס' ד"ה מידי דהוה הביא קושיית הר' יוסף שהלך בארץ הצבי דלמה לא משכחת ליה דאמר הרי עלי לקבל נזירות, ותי' ב' תי' חדא דזהו ממש התי' של הגמ' דלא אפטר כיון שאין זה קבלת נזירות עכשיו בהכרח הוא קבלה לקבל נזירות, ועוד תי' דהרי עלי לקבל אין זה בל תאחר של נזירות אלא בל תאחר דנדרים. והעיר הגר"ש שקופ על תי' השני דאם נאמר דקבלת נזירות הוא איסור חפצא או איסור על גופו לדיני נזירות כמו פיו לשתות יין או אפילו אם הוא שם תואר דמתפיס על עצמו קדושת נזירות וממילא חייב בדיני נזירות כמו המהרי"ט ממ"נ אם אינו חל איך זה קבלה להיות נזיר, ומוכרח דיסוד של קבלת נזירות הוא קבלה לנהוג נזירות וממילא כל שאינו חל מאליו א"כ הוא מחוייב להתחיל הניהוג ואם לאו עובר בבל תאחר, וכן הוכיח מנזירות חל על נזירות וגם מלקמן בנזיר והוא בבית הקברות עיין שם. [ולכאורה ראייתו טוב וכן איתא בחי' מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם עמוד 42 אבל יכול לומר דקבלת נזירות הוא קבלת ניהוג נזירות אבל חלות נזירות הוא חלות של איסור חפצא או שם תואר וכדומה ועיין היטב].

בר"ן ד"ה בל תאחר דנזירות וכו' בסופו כתוב דמאחר שפי לא אפטר כונתו שלא יהא חשש שיפטר קודם הנזירות א"כ קם ליה בבל תאחר לאלתר, ואם אמר לא אעבור ב' שנים עד שאהא נזיר הוי בל תאחר בג' רגלים, אבל עיין רא"ש ד"ה לא אפטר מן העולם שכתב כיון דראוי לקבל נזירות לאלתר הוי בל תאחר אחר ג' רגלים. וביאר הגרנ"ט דפליגי בשיעור של ג' רגלים, דלהר"ן הג' רגלים הוא זמן בעצם הנדר שהתורה קובע זמן לג' רגלים, ולכן אם הוא מקדים זמן הנדר חייב בזמן שקבע אם הוא פחות מג' רגלים, ואם הוא יותר א"א לו לקבוע הזמן אחר קביעות התורה. ולדעת הרא"ש השיעור של ג' רגלים הוא שיעור באיחור הנדר אחר זמן הנדר, ולכן אם זמן הנדר לאלתר יש לו עוד ג' רגלים.

דף ב'

ביסוד נדרי איסור

1. ר"ן
2. רמב"ם הלכות נדרים פ"א הלכה א' והלכה ב'
3. גמ' מגילה דף ח'
4. תוס' ע"ז דף ה: בד"ה מנין שמחוסר אבר
5. רע"א בגה"ש שם
6. מחנ"א נדרים סימן י"ב
7. גמ' קידושין דף נט.
8. חידושי ר"ש סימן ג'
9. גמ' לקמן דף טו.
10. ר"ן שם
11. רמב"ם פ"י מהלכות נדרים הלכה י"ב

בענין מהו עיקר נדר

1. רשב"א רא"ש ר"ן בשיטת הרי"ף שבועות דף כא' וריטב"א
2. ר"ן ומאירי בשם הבעק"ת
3. מל"מ הלכות נדרים פ"א הלכה ז' בשם מהמרלנ"ח
4. מחנ"א הלכות נדרים סימן י"א
5. ר"ן בשיטת הרי"ף בשבועות דף כא'
6. ריטב"א
7. מל"מ פ"ד מהלכות מעילה הלכה ט'
8. גמ' לקמן דף לה.
9. שו"ת הרא"ש כלל י"ב סימן ד'
10. ט"ז יו"ד סימן רק' סע"ק ד' ובש"ך שם סע"ק ז' מובא בשיעורי ר"ש
11. מילואים לחידושי הריטב"א סימן א'
12. ריטב"א לקמן דף יג:
13. ריטב"א לקמן דף יד.
14. גמ' שבועות דף כ.

בענין אימתי אמרינן כינויי נדרים כנדרים

1. גמ' לקמן דף י.
2. ר"ן ורשב"א בטעם דנקט מתניתין קונם קונח
3. רשב"א בשם הבעה"ת
4. ריטב"א
5. ביאור הלכה סימן סב'
6. פמ"ג סימן סב' סע"ק א'
7. רמב"ם פ"ב מהלכות קרי"ש הלכה י'
8. ר"ן
9. רמב"ם פ"א מהלכות נדרים הלכה טז'
10. גמ' לקמן דף ג.
11. ירושלמי נדרים פ"א הלכה א'
12. חידושי ר"ש בשם מרן הגרי"ז זצ"ל
13. ר"ן לקמן דף ג.

דף ג'

בענין אם סגי בגמר בלבו להיות נדר

1. רא"ש לעיל דף ב.
2. גמ' שבועות דף כו:
3. רא"ש במס' תענית פ"א סימן י"ג בשם ר"ת
4. גמ' שבועות שם
5. רמב"ם פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"א
6. רמב"ם פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ב
7. ירושלמי נדרים פ"א הלכה א'
8. מאירי דף ב.
9. גמ' גיטין לא:
10. תרומות פ"ג מ"ח
11. רמב"ם ור"ש שם
12. טו"א חגיגה באבני שהם דף י.
13. אחיעזר יו"ד סימן פד'
14. ר"ש מס' תרומות שם ורמב"ם שם
15. ש"ך יו"ד סימן שלא' סע"ק עו' וסימן תח' סע"ק ב' וכמו שמפרש בדבר אברהם ח"א סימן טז'
16. גמ' לקמן דף ז. ושטמ"ק שם

בענין ידות נדרים כנדרים

1. רא"ש לעיל דף ב.
2. ריטב"א לעיל דף ב.
3. רשב"א בקידושין דף נ.
4. רשב"א בשם היראים
5. גמ' שבועות דף כו:
6. ספר ראשי שערים נדרים סימן א'
7. גמ' לקמן דף י.
8. תוס' בשם רבינו יחיאל שמקורו מהירושלמי
9. ר"ן ורשב"א לעיל דף ב.
10. רמב"ם פ"א מהלכות נזירות הלכה ה'
11. ר"ן לעיל דף ב.
12. אור גדול
13. חידושי הגרנ"ט
14. קושית הר"ן לעיל דף ב. על השיטות שסוברין שבכל שבועה צריכים שם השם
15. ר"ן לעיל דף ב' בענין נדרים בלשון שבועה
16. מחלוקת רמב"ן ורשב"א בענין נדרים בלשון שבועה

בענין בל תאחר דנזירות

1. רא"ש
2. תוס' בשם הרב יוסף
3. חידושי רבי ראובן סימן ב'
4. רמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה הט"ו
5. קצוה"ח סימן ריב' סע"ק ד'
6. מעיני יהושע מעין ב'
7. מרדכי פ"ק דב"ב אות תפ"ו
8. מחנ"א הלכות נדרים סימן ט"ו
9. חידושי הגאון ר' שמעון סימן ד'
10. כתבי מרן הגרי"ז נזיר דף טז:
11. ר"ן
12. רמב"ם ר"ש הלכות נזירות
13. רמב"ן ספה"מ מ' צד'
14. חידושי הגר"ש סימן ד'
15. רמב"ם פ"א מהלכות נזירות הלכה ד'

דף ד'

אם נזירות בכלל נדרים אם לאו וביסוד נזירות

1. ר"ן לעיל דף ג: בהא דנזירות איתא בבל יחל
2. שטמ"ק בשם הרא"ם
3. ר"ן לקמן בעמוד ב' בהא דאב ובעל מפירין נזירות
4. שטמ"ק שם בשם מרא"ם
5. רא"ש ותרי"ד שם
6. מהר"ט ח"א סימן נג' וסימן נד' בשם המהרב"ל ומהרי"ב
7. רמב"ן שבועות פ"ג
8. תשובות הרשב"א ח"ד סימן קט'
9. שטמ"ק לעיל דף ג: בביאור קושית הגמ' בל יחל בנזירות היכי משכחת לה
10. שטמ"ק לקמן דף יז.
11. אבנ"מ בתשובותין סימן טו'
12. קונטרס' שיעורים סימן י'
13. ש"ב יו"ד סימן רלט' סע"ק כח'
14. פ"ת סימן רלד' סע"ק ו' בשם מהמר"ט ח"א סימן ד'
15. גמ' מכות דף כב'

בסוגיא דבל תאחר

1. רשב"א ורא"ש בביאור אימתי עורבין בבל תאחר
2. ר"ן
3. ר"ן לעיל דף ג: בביאור דילמא השתא מ"ת
4. רא"ש שם
5. רשב"א שם
6. חידושי הגרנ"ט
7. דברי יחזקאל סימן יג' ענף ב'
8. גמ' ר"ה דף ד:
9. חידושי רבי ראובן סימן ד'
10. תוס' בר"ה דף ד.
11. רש"י בר"ה דף ה:
12. רשב"א
13. טו"א שם דף ה.
14. רמב"ם ספמ"ה ל"ת קנז' אם עוברין בבל יחל לאחר שלש רגלים
15. רמב"ן במ"ע צד'
16. לב שמח שם
17. ירושלמי
18. ר"ן בר"ה
19. למ' ר"ה דף ו.
20. בית הלוי ח"א סימן יז'
21. חידושי רבי ראובן סימן ג'
22. טו"א בר"ה
23. פני יהושע ובית מאיר ביצה דף יט:
24. ר"ן לקמן דף סג.

דף ה

בענין ידות הנה הראשונים בקידושין דף נ' הק' איך מועיל ידות הא דברים שבלב אינם דברים. ורוב ראשונים (הרמב"ן והריטב"א והר"ן) תי' דידות לא הוי דברים שבלב כלל כיון שיש גזה"כ לרבות ידות א"כ חשיבי שאמר הכל, אבל הרשב"א שם מיאן בתי' זה וכתב דבאמת לא אמר וגם יתכן שלא כיון לזה, גם הק' דהאיך תרומה ניטלת במחשבה הא הוי דברים שבלב, והוכיח מזה דמה דאיתא דדברים שבלב אינם דברים הוא רק לסתור דבר שבפה אבל אם אינו סותר דבר שבפה הוי דברים. ובביאור המחלקות הנה בפשוטו יש לומר דפליגי ביסוד דיני ידות דלהרמב"ן והריטב"א והר"ן ידות הוא דיבור ממש, אבל להרשב"א אף בידות לא הוי דיבור אלא שיש גזה"כ דהנדר חל בלא דיבור שלם. אבל צ"ע להבין הרשב"א דאם דברים שבלב הוי דברים כשאין סותרים הפה למה בענין אף מקצת דיבור ולמה בעינן ידים מוכיחות וגם למה בעינן קרא, וכן גבי תרומה לא בעינן דיבור כלל, וגם קשה דמסכת שבועות דף כ"ו ע"ב מבואר דתרומה הוי גזה"כ ולא ילפינן מיניה עיין שער המשפט סי' צ"ח שהק' כנ"ל. ותי' הגרנ"ט וכן באחיעזר חלק ב' סי' י"ט דיש ב' סיבות למה בעינן דיבור חדא דמעשה נדר הוי בדיבור (ובתרומה יש חידוש דמהני מחשבה לזה) אבל יש עוד טעם דבעינן דעת ואם דברים שבלב אינם דברים אין כאן דעת, ובודאי לגבי מעשה נדר בעינן יד דבעינן לבטא בשפתים אבל לגבי הדין דעת בזה חידש הרשב"א דאין כאן דיבור לגלות דעתו והא דיש דעת הוא משום דעת במחשבה מהני כל זמן שאינו סותר לדברי פיו. ובהבנת שאר ראשונים יכול לומר דכל שיש יד זה הוי גלוי דעת בפה.

והנה נוכל לומר דיש נפק"מ לדינא בזה, דהנה הריטב"א ריש מסכתין ד"ה ויד נדר כתב דאף ביד מוכיח אם הנודר מפרש שלא כיון לנדר אינו נדר, אבל תוס' הכא דף ה' ע"ב ד"ה ליתני שאני אוכל לך הק' דאם שאני אוכל לך הוי יד מוכיח א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו דאם אדם אומר לחבירו אני אוכל לך הוי נדר, ותי' דזהו רק אם אומר שאני אוכל לך ולא אני אוכל לך, ואם הוא נאמן לפרש שאין כוונתו לנדר מה מקשה תוס', והוכיח הקהלות יעקב דש"מ דסובר תוס' דביד מוכיח אינו יכול לפרש דלא כיון לנדר. ובסברת פלוגתתם הנה לכאורה היה יכול לומר דפליגי במחלוקת הראשונים בקידושין דתוס' סברי כהראשונים דיד הוי דיבור גמור ולכן אינו יכול לפרש, והריטב"א סובר כהרשב"א דהוי דברים שבלב ומהני משום דאינו סותר פה וממילא פשוט דזהו רק אם בלבו אמר כן. אבל א"כ הריטב"א אינו לשיטתו וגם דהריטב"א כאן הביא ראי' מנדר בחרם וזה אינו יד, והקהלות יעקב ביאר דהריטב"א סובר כשיטתו במסכת שבועות דף כ"ו סבר דיכול לפרש דבריו אף אם מן הסתם אינו כן כל שסובל הפירוש.

עוד הקשה הקהלות יעקב על תוס' דסבר דכל שאמר יד מוכיח אף אם לא כיון לנדר מהני מהא דאיתא במס' נזיר דף ב' ע"ב דאף בנזיר עובר לפניו הא דמהני הוא רק אם אמר בלבו ואל"ה אמרינן לפוטרו מקרבנותיו. ותי' הקהלות יעקב על פי יסוד א' דהנה האחרונים (השלמי נדרים כאן והמחנה אפרים נלכות נדרים סי' ז') הק' למה לא מהני יש שאינו מוכיח הא קיי"ל סתם נדרים להחמיר, ותי' דאם אמר לשון גמור רק שיש ב' משמעויות אז אמרינן סתם נדרים להחמיר, אבל כל שאין לשונו גמור והוי יד זה לא מהני כל שיש עוד פירוש. ולפי זה יכול לומר דבלא נזיר עובר לפניו אין זה יד מוכיח דלא ידעינן גמר הדיבור אם הוא אהא בתענית או אהא נזיר. אבל כל שנזיר עובר לפניו אז הוי יד מוכיח "אהא כזה" וזה כבר לשון גמור, אלא שיש ב' פירושים כזה דהוי נזיר או כזה לפוטרו מקרבנותיו ועל זה תלוי מה שבלבו כמו סתם נדרים להחמיר.

ר"ן ד"ה אלא ה"ק שמואל. הנה הר"ן מבאר בטוב טעם ב' הגירסאות שאני אוכל לך ושאיני אוכל לך, וכתב דלהגירסא שאיני אוכל לך צריך לומר דאמר קונם והא דהוי יד הוא משום דאמר בלשון גברא וכהראשונים שס"ל דנדר בלשון שבועה מהני משום יד. והנה מתוס' דף ב' ע"א ד"ה שאני אוכל לך ודף ה' ע"ב ד"ה ליתני שאני אוכל לך מבואר דשאיני אוכל לך לבד ג"כ מהני אף בלא קונם, והתוס' ס"ל דף ב' ע"ב ד"ה נדרים דמיתסר חפצא עליה דקונם שלא אוכל לך לא מהני, ולתוס' צ"ל דיש חילוק בין שאיני ושלא שלא הוי אגברא אבל שאיני הוי אחפצא.

ר"ן ד"ה אלא הכי אתמר טעמא דאמר וכו'. הר"ן הביא ב' דיעות אם לשמואל אם אמר מודרני ממך אם זה אוסר לדבר עמו דלדיעה ראשונה אינו מוכיח לא לזה ולא לזה ולכן אסור בשניהם אבל יש מי שאומר דאסור לדבר עמו, וזה דעת הרמב"ם פרק הלכה דאם אמר מודרני ממך אסור לדבר עמו ומופרשני ממך אסור לישא וליתן עמו וכו'. והרא"ש תמה על זה דאם אף למ"ד ידים שאינו מוכיחות הוי ידים אסור לדבר על כרחך צריך לומר דהוי מוכיח לדיבור וא"כ למה למ"ד ידים שאין מוכיחות הוי ידים הוי אכילה אסור הא יותר מוכח לדיבור. ותי' המרומי שדה דכיון דנדר לאסור דיבור עמו או משא ומתן בעצם אינו חל מדאורייתא דהוי דבר שאין בו ממש ורק יש איסור דרבנן ולכן אם ס"ל ידים שאינו מוכיחות הוי ידים חל הנדר על אכילה דלזה לבד יש חלות נדר.

דף ז

יש יד לצדקה וכו'. והנה נחלקו הראשונים אם נדרי צדקה חלים במחשבה עיין רמ"א יורה דעה סוף סי' רנ"ח. והק' האחרונים דלהשיטות דנדרי צדקה חלים במחשבה למה בעינן ידות הא כבר חל במחשבה. והשיטה מקובצת בשם הרא"מ תי' דמיירי שלא היה מחשבה גמורה שלא תתחרט. ועיין ברכת שמואל שמסביר דאף שכיון לומר נדר דאל"ה אין פיו ולבו שוין מ"מ הלב לא החליט, ואם יש יד א"כ הלב הוא סותר לפה ואזלינן בתר פיו דדברים שבלב אינם דברים. אבל אי אין יד לצדקה א"כ א"א לחול מצד מחשבתו כל שאינו מחליט. והגרנ"ט (סוף השיעור על יש יד לקידושין) תי' דכל שרצה לומר הנדר בפה שוב אינו מועיל הלב. והמשנת רבי אהרן תי' דהא דצדקה חל במחשבה הוא רק משום דילפינן מהקדש ולכן אי אין יד לצדקה זאת אומרת שלא ילפינן מהקדש ולכן גם מחשבה לא חל, וכן הוא בביאור הלכה בספר דרך אמונה להגרח"ק הלכות מתנת עניים סוף פרק א'.

ולענין הלכה עיין ר"ן ד"ה שהביא דעת הרמב"ן והרשב"א דפסקינן לחומרא, והר"ן הק' עליהם מסוגיות הש"ס דחזינן דספק מתנות עניים הוי לקולא. וכמה אחרונים (הקרבן נתנאל על הרא"ש כאן, המחנה אפרים הלכות מתנות עניים כלל ב', הנתיבות המשפט כללי תפיסה אות ב', האורים ותומים כללי תפיסה סי' קכ"ז, קונטרס הספקות סוף כלל א') תי' דהכא אין זה ספק מתנות עניים גרידא אלא יש גם נדר ואיסור של בל יחל ובכה"ג בודאי אזלינן לחומרא. ובביאור דעת הר"ן כתב המחנה אפרים שם וגם הספר עמק יהושע דכאן לא נדר להתחייב לצדקה אלא אמר סלע זו לצדקה ובכה"ג ליכא בל יחל דהוי רק חלות עשיית ממון עניים. והא דלא הוי בל תאחר ביאר הגרנ"ט דבל תאחר הוא רק היכי שיש חיוב וכל שאין כאן התחייבות של נדר אין זה בל תאחר. והא דהרמב"ן והרשב"א חולק וסובר דהוי ספק איסור ביאר המחנה אפרים דהוא משום דסברי דאין שום התפסת ממון עניים רק התחייבות, אבל השערי ישר שער ה' פרק י"ט והדברי יחזקאל סי' ל' הק' עליו דגם גבי פאה פסק הרמב"ן והרשב"א דהוי ספק איסור ושם בודאי יש התפסה של ממון עניים. והדברי יחזקאל כתב דאף אם הוא התפסה של ממון עניים מ"מ האיסור של בל תאחר הוא ספק איסורא. והקהלות יעקב כתב דדעת הרשב"א דאף אם יש התפסה של ממון עניים מ"מ יש כאן בל יחל לקיים הנדר, וציין להרמב"ם דסבר דאף בהרי זה עולה הוי התחייבות להביאו.

יש יד להפקר וכו' הפקר היינו צדקה. עיין תוס' ד"ה הפקר היינו צדקה שכתב דהס"ד הוא דסתם מפקיר הוא כדי שיזכה בה עניים אבל עדיין צ"ב דהפקר אינו מטעם נדר ואינו שייך לצדקה. והנה הרמב"ם הלכות נדרים פרק ב' הלכה י"ד כתב הפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בה, וביאר כמה אחרונים (הבית יוסף אורח חיים סי' תל"ד והפרישה והקצות החושן והגר"א חושן משפט סי' רע"ג) דמקורו מסוגיין דהפקר היינו נדר, וכבר קדמם המאירי כאן. ובביאור הענין הנה הב"ח שם סי' רע"ג כתב דיש איסור בל יחל לומר שאני חוזר מהפקר והביאו הקצות שם אבל קשה דהא א"א לזכות בו דלא מהני ומה איסור שייך, והקצות תי' דבאמת לא יצא מרשותו כלל אלא יש איסור למנוע אנשים מלזכות בה וצידד דאם הפקר ומת אין הדבר הפקר דאין היורשים מחוייבים לקיים נדרו. אבל כבר הק' האחרונים דלקמן דף מ"ד מבואר דיצא מרשותו. והמחנה אפרים הלכות זכייה מהפקר סוף כלל ח' פירש דאף דיצא מרשותו ולומר שחוזר לא מהני כלל מ"מ יש איסור למנוע אנשים מלזכות בו או להשתמש בה בלא לחזור ולזכות וכ"כ החזו"א אבן העזר סי' קל"ו. והזכר יצחק סי' ל"א ביאר דבאמת ליכא איסור לחזור דלא מהני אבל כוונת הרמב"ם הוא להסביר הדין למה מהני בדיבור ותי' דכיון דיש נדר ויהיה אסור לחזור א"כ הנדר מקיים עצמו והוי הפקר וא"א לחזור, וכנראה זה ג"כ כוונת החת"ם סופר יורה דעה סי' שט"ז. והגר"א סי' רע"ג הגיה בהרמב"ם דאינו יכול לחזור בו וכן איתא בסמ"ג, דהיינו דאין כאן שום איסור, ומה שכתב הרמב"ם דהוי כמו נדר ביאר השערי ישר שער ה' סי' י"ט והתורת הזרעים מסכת פאה פרק ה' משנה א' דכוונתו דיכול להתפיס על החפץ שם הפקר בדיבור כמו שיכול להתפיס דינים כמו הקדש או צדקה עיין שם ושם שהאריכו.

נדרים ד' ט

ענין נדרי רשעים

המשנה בד' ט. מתחיל, האומר כנדרי הרשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. כנדרי כשרים לא אמר כלום.

המשנה מחלקת בין רשעים לכשרים, דרשעים נודרים בל' נדר, והכשרים אין משתמשים בל' נדר, אלא בלשון נדבה.

ובר"ן מעורר דמה שהשמנה קורא רשעים, אין הכוונה לevil, diabolical individual. ובריטב"א מוסיף שאנשים רעים אין להם עסק עם מושגים של נזירות, וקרבנות. הם such people’s circle of concern generally does not extend beyond what they feel like doing, on the most superficial level.

אלא הכוונה לרשע בנקודה זה, במה שעושה נדרים. וכשר ענינו היינו שאינו עושה נדרים.

עכ"פ יוצא מן המשנה דרק רשעים נודרים, וכשרים אין נודרים. ולכ' צ"ב, ובאמת שהראשונים עמדו בזה, דיש משנה מפורשת במס' אבות, פ"ג משנה יז' דנדרים סייג לפרישות. ומשמע דיש נדרים שגם כשרים עושים. ובפשוטו היינו יכולים לומר עפ"י מש"כ הר"ן כאן. דהר"ן מעורר בהמשנה דברישא כשמדבר אודות נדרי רשעים, מזכיר ענין של שבועה, כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. אבל בסיפא כשמדבר אודות שבועה, משמט התנא ענין שבועה, כנדבותם נדר בקרבן ובנזיר, והשמיט התנא נדבת שבועה. ותי' הר"ן דהפעם היחידי שכשרים נשבעין היינו שבועה לזרוזי נפשייהו בדבר שבלא"ה מחוייבין לעשות, אלא שעושים שבועה כדי לזרז עצמם. ומבאר הר"ן דכיון שבלא"ה מחוייבין בדבר, לא שייך לקראות ע"ז שם נדבה. ואם נאמר דהמשנה של נדרים סייג לפרישות מיירי בענין נדרים שמסייעים אותו בדברים שבלא"ה מחוייב לעושותם, א"ש וכן מבואר כאן מהרמב"ן, שכ', "ושמעינן מהא וכו' ע"ש כל לשונו.

מהלך זה של הרמב"ן מתאים יפה עם דברי הר"ן כנ"ל הנותן טעם להא דהמשנה השמיט שבועת נדבה.

אמנם, הרמב"ם כשמדבר בסוף הלכות נדרים בענין איזו נדר ראוי לעשות, ואיזו ראוי למנוע ממנו כותב (). ומשמע שהוא מפרש הא דנדרים סייג לפרישות לא רק בענין איסור ממש, אלא הוא מרחיב הגבול של נדרים סייג לפרישות לכלול גם כל עינן המסייע אותו על דרכו של עלייה בדרך האמת (positive for his ruchniyus;dike’ development). ולכ' לדבריו צריך ליתן טעם איך סותם התנא דכנדרי כשרים לא מהני, דהא לכ' גם כשרים עושים נדרים שהם סייג לפרישות.

ולכ' יש לתרץ הרמב"ם עפ"י אידך יסוד מהר"ן. דהר"ן מקשה דבענין נזירות מבואר במשנה דאם אומר כנדרי כשרים הריני, כשנזיר עובר לפניו, ל"ה נזיר. אבל אם אומר כנדבת נזיר הריני ונזיר עובר לפניו הוה נזיר. והק' הר"ן דבשלמא לענין קרבן, יש חילוק בין נודר לנודב, דנודר היינו האומר הרי עלי, ונודב הוא האומר הרי זו. אבל בנזיר לכ' קשה להבין המו החילוק בין האומר הרי זו להאומר הרי עלי, הא בנזורות התוצאה (effect) הוא א', דהיינו שחלים עליו דיני נזירות.

ותי' הר"ן דכיון שלענין נודר קרבן, מי שאומר הרי זו קרבנו יותר רצוי מהואומר הרי עלי, ה"ה בכל ענין נדרים, מי שנזירותו יותר רצוי, דהיינו שעושה מחמת שלימות הלב, שייך בו לשון נדבה. ומי שנזירותו אינו ראוי כ"כ קרוי לשון נדר.

ולכ' שזה יהיה עצה גם להרמב"ם, דאף שנדרים סייג לפרישות, וכל נדר שאדם עושה לכונן דיעותיו, להיות יותר בן תורה, נכלל במשנה של נדרים סייג לפרישות, מ"מ נדר כזה מקרי בלשון נדבה.

חילוק נדר ונדבה

בפשוטו, כשלומדים דברי הר"ן נראה דקאמר באופן שטחי, דכיון דאצל קרבנות לשון נדר יותר רצוי מלשון נדבה ה"ה בלשון חכמים אנו משתמשים בלשון נדבה to connote a more desirable נדר.

וברצוני להציע הבנה הבנה יותר עמוקה דברי הר"ן עפ"י יסוד מהר' דסלר, בספר מכתב מאליהו. ר' דסלר מביא חילוק יפ בין נדר לנדבה. הוא בא להסביר מה שמצינו שדרך כשרים לומר הרי זו, ודרך רשעים לומר הרי עלי. כדרכו בקודש, הר' דסלר שם את זה באופן יפה במבטו המורחבת. מסביר (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 295) דיש מצבים שהאדם בא להכרות בהבורא, הוא inspired to do something uplifting. יש שני סוגי בני אדם, with two separate types of reactions. יש אדם that is truly holding by actualizing his inspiration. אדם כזה עושה כל מה שביכלתו לעשות, הולך לבהמה שלו, ואומר הרי זו לקרבן. זהו סוג א' של אדם. אבל יש שהאדם אינו עומד לגמרי בקיום נדרו. אדם כזה הוא conflicted. מקצת ממנו רוצה לעשות מה שהרגשים של inspiration אומרים לו dictate to him לעשות, ומקצת ממנו אינו קאי בעשייה ממש. אדם כזה tends to doעושה קבלה על העתיד. הרי עלי. יבוא יום שיעשהו. ובזה מפייס הרצון הפנימי המרגיש inspiration, בלא באמת לעשות מאומה.

לאדם כזה, אומר רב דסלר, אדרבא, הנדר הוא vehicle שלא לעשות כהכרה שלו.

ולכ' כפי הסברו של הר' דסלר אנו can gain a more nuanced appreciation למה שהר"ן נוקט בפשיטות שלשון נדבה משמע בלב שלם, דהיינו יותר לשון של כשרים, as opposed to לשון נדר, שיש בו משמעות שאין הלב שלם.

דעת הרשב"א בנדרי רשעים

וברצוני להעיר דמהלך זה דנדרי רשעים אין הכוונה לרשע ממש, אלא לרשע לדבר זה או לכשר לדבר זה, הוא מהלך הר"ן והריטב"א. אבל הרשב"א לומד דענין נדרי רשעים היינו רשע ממש, מי שעושה חטא. וידוע דרשעים מלאים חרטה. והיינו דרשע הוא אדם that when is he approached by his Yetzer Hora, he gives into his impulses, and then, when the yetzer hora leaves, he has regret. ואותם רגשי חרטה דוחפים אותו לעשות נדרים כאופן תשלומין להindiscretion שלו. ומציין הרשב"א להגמ' לקמן בע"ב, כשהם תוהין נוזרים, וכשהן מטמאים ורבים עליהן ימי נזירות מתחרטים בהם.

משא"כ בכשרים, כוונתם להביא נדבה להבורא, או לגדור בפני יצרם, ולכן נקרא נדבה.

ולכ' כוונתו היינו דלשון נדבה מורה על נדיבות הלב. אני באמת רוצה להביא דבר זה להרבש"ע. או אני באמת רוצה שאהיה גדור מן החטא. משא"כ נדרי רשעים, הרשע אינו רוצה באמת שקרבן זה יעלה לרצון, אלא יש לו פחד מהעונש המגיע לו, ועושה פעולות to alleviate his עונש, במה שיכול. במילים אחרות, הנדיבות שלו הוא תלוי' בדבר. משא"כ נדרי כשרים כוונתם לעשות באמת נח"ר לבוראם, ואין רצונם מוגבל ע"י דבר אחר.

עכ"פ מבואר בהמשנה החילוק בין נדרי רשעים דמהני, ונדרי כשרים דלא מהני, וכן להיפך אם אומר כנדבת כשרים מהני, וכאמור מהתוספתא, דכנדבת רשעים לא מהני.

]אבל מה שסתום בהמשנה היינו בדיוק מה אמר איש הזה. מה כיון לעשות בנדרו, ואיזו דיבורים השתמש בהם כדי לבטא נדרו. ובאמת הראשונים, הר"ן והפי' הראש, כותבים להדיא speak out explicitly שהמקום של משנה זה אחר משנה הראשונה של המס', היינו לאשמעינן דין של ידות that was referenced earlier. והשאלה היינו איזו לשון אמר.

ו[ בגמ' מביא משמואל, שציור של המשנה היינו כשאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות, עלי בקרבן, הימנו בשבועה. רוב ראשונים מסבירים כוונת שמואל דהמשנה מדבר בג' ציורים מופרדים. אם אמר כנדרי רשעים הריני, כוונתו לעשות א"ע נזיר. אם אמר כנדרי רשעים עלי, כוונתו לחייב א"ע בקרבן. ואם אמר כנדרי רשעים הימנו, כוונתו לאסור ככר בשבועה.

ציור המשנה

והקשה הגמ', דאם אומר אדם, "כנדרי רשעים הריני”, מנין לנו שכוונתו הריני נזיר? דילמא כוונתו הריני בתענית? ומתרץ שמואל דמיירי שנזיר עובר לפניו, וא"כ מתרגמינן (we understand) שהכוונה לנזיר.

והנה, הגמ' אינו אומר דמה דבעינן שיהיה נזיר עובר לפניו רק בציור של נזיר. אמנם, הר"ן, ועוד הרבה ראשונים מבארים דה"ה הציור של כנדרי רשעים עלי מיירי כשקרבן עומד לפניו. ורק אז אמרינן דכוונתו לקרבן.

וברצוני להעיר דיש חילוק גדול בין נזיר עובר לפניו, לבהמה מונחת לפניו. דבנזיר, עצם הדבר הנדור, עצם הקדושה שרוצה לחול על עצמו מונח לפניו. משא"כ בבהמה, אין כאן קרבן לפניו, אלא בהמה. ומבואר בהר"ן דזה עצמו שיש לפניו בהמה, מספיק שנאמר שכוונתו לקרבן.

ובס' אילת השחר, מהגר' אהרן ליב שטינמן שליט"א דאם בהמה מונחת לפניו, ואמר רק כנדרי רשעים עלי, מנלן לומר שכוונתו שיהיה הבהמה קרבן. דילמא כוונתו לאסור אכילת הבהמה עליו. כמו דבאומר רק הריני מספקינן דילמא כוונתו הריני בתענית, מדוע לא נסתפק ב"עלי" דכונתו שיהיה אכילת הבהמה קונם עליו. והאילת השחר נשאר בצ"ע.

ואולי יש לבאר דכיון דכשהבהמה בחיים עדיין אינו עומד לאכילה כמו שהוא, שהרי צריך שחיטה וניקור, ואילו לקרבן ראוי הוא לקרבן כמו שהוא, לכן מתרגמינן כוונתו למה שהוא ראוי במצב הזה, שהוא לקרבן.

אבל יש כאן שאלה פשוטה (another, basic question). האדם אומר הרי עלי וכוונתו לקרבן. איזו קרבן? האם נודר לעולה או לשלמים? וברצוני להעיר דלכ' שאלה זו היינו רק היכא שמונח לפניו בהמה זכר, דזכר יכולים להקריב או כעולה או כשלמים. אבל נקבה א"א להקריב עולה, דעולה אינו בא רק מן הזכרים.

[ובאגר"מ באוה"ח ח"ד סי' קיט' (אות ג') יש לו תשובה לבנו ר' ראובן לפני בערך ששים שנה,שהיה אז לומד מס' נדרים. ושם מסביר סוגיין, ומדייק הגרמ"פ] (ובאמת) דיש חילוק גדול בין לשון הר"ן כאן, ללשון הפי' הרא"ש. הרא"ש כותב דמיירי שבהמה מונחת לפניו, ואומר כנדרי רשעים עלי, לשון הרא"ש היינו שחייב להביאה עולה. ומבואר ברא"ש דכוונתו שיקריב בהמה זו המונחת דוקא. וקאמר הרא"ש דבעינן שיקריב אותה עולה דוקא. ו(פשוט דמיירי)[מעורר הגרמ"פ דצ"ל] דמונח לפניו זכר. ו[כתב ר' משה](מבואר) דדעת הרא"ש דסתם קרבן היא עולה. ואינו מבואר להדיא מדוע סתם קרבן יהיה עולה. וראיתי באגר"מ דפירש דסתם לשון קרבן מורה על עולה. ואולי כוונת הגרמ"פ משום דלשון קרבן הוא לשון הקרבה, ובעולה שייך בו לשון הקרבה, דכולו נקרב. וזהו בדעת הרא"ש.

ובדעת הר"ן [מדייק ר' משה] דמעולם לא כתב שצריך להביא בהמה זה דוקא. וגם לא כתב איזו קרבן צריך להביא. וביאר ר' משה דלדעת הר"ן באמת אי"צ להביא בהמה זו דוקא, וגם אי"צ להביא קרבן מסויים, אלא כל קרבן שרוצה יכול להקריב.

יוצא דלדעת הר"ן כפי שמסבירו ר' משה, אין מה שצריכין שהבהמה להיות שם משום שרוצה לעשות דבר בבהמה זו, אלא בהמה לפניו מורה דדיבור של "עלי" שלו מורה על קרבנות. וכיון שידעינן שדיבורו קאי על קרבנות, מתרגמינן שבא לחייב א"ע בקרבן סתם, איזו בהמה שרוצה, ואיזו סוג קרבן שרוצה.

וכאמור, אליבא דהרא"ש כוונתו שבהמה זו שמונחת לפניו יהיה עולה.

והנה, it’s important to point out that דאע"ג דמהרבה ראשונים מבואר דגם ציור של קרבן מיירי באופן שהבהמה מונחת לפניו, וכמו שהגמ' אומר לענין נזיר דמיירי שהנזיר עובר לפניו, מ"מ דעת הרמב"ם

בענין מחלוקת ר"מ ור' יהודה

הגמ' שאול מני מתניתין, איזו תנא הוא התנא של משנתנו. הגמ' מביא מחלקת ר"מ ור' יהודה בענין נודר ומשלם. ר"מ סבר דמי שמביא קרבן בלי שום נדר עדיף מהנודר ומביא קרבן. ור"י סבר דמי שנודר ולמעשה מביא הקרבן הוא עדיף ממי שמביא קרבן ואינו עושה נדר.

ומבואר בברייתא דפליגי איך להבין הפסוקים בס' קהלת, דכתיב, "את אשר תידור שלם." וממשיך הפסוק, "טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם". כל קורא פסוקים אלו רואה בזה קושי. שהרי הפסוקים אין מדברים רק בב' הextremes הפשוטים. נודר ומשלם טוב, ונודר ואינו משלם אינו הוא טוב מנודר ואינו משלם. ולכ' שזה פשוט, ואי"צ קרא. והשאלה היינו רק האם רצוי לנדור ולשלם, או לא לנדור ורק לעשות המצוה כך בלא נדר. ובברייתא מבואר דהפסוקים באמת מורים give guidance על שאלה זו. ופליגי ר"מ ור"י איך להבין פסוקים אלו.

ר"מ לומד דה"טוב" של פסוק השני קאי נמי על הפסוק ראשון. דאם כבר נדרת, הזהר לשלמו. אבל טוב היה אם לא נדרת כלל. וכוונת הסיפא של משתדור ולא תשלם היינו נתינת טעם לרישא של הקרא. מדוע טוב אשר לא תדור אפי' אם תדור ותשלם, משום משתדור ולא תשלם. דהצד שתדור ולא תשלם הוא כ"כ חמור, עד שמכריע שאין כדאי לידור כלל.

ור"י לומד דהקרא של טוב אשר לא תידור קאי רק על הפסוק השני, וקאמר דטוב אשר לא תידור הוא רק משתידור ולא תשלם. אבל טוב מזה היינו הקרא הראשון, את אשר תידור שלם.

והר"ן הקשה בביאור של ר' יהודה דלכ' שזה פשוט, שטוב שלא לידור, מלידור ולא לשלם. דאיזו הו"א יש שטוב לידור ולא לשלם מלא לידור. הא ממ"נ אינו משלם, ואיזו הו"א יש שטוב לידור. והר"ן תי' דהיה הו"א דמה דטוב לידור ולשלם הכוונה שעצם הנדר שרצונו לקיימו הוא דבר טוב. ואף אם אח"כ אינו מקיימו, משום שכח, או שנאנס, עדיין יקבל שכר על הנדר. זה היה ההו"א.

ומה הוא המסקנא של הפסוק. לשון הר"ן היינו דההו"א היינו שמקבל שכר על הנדר אף אם אינו משלם. והקמ"ל היינו דאינו מקבל שכר, לשונו היינו, "שאין השכר בשעת הנדר, אלא בשעת התשלומין."

והגר' אהרן ליב שטיינמן מקשה בספרו אילת השחר, דל' הר"ן היינו רק דאם נדר ושכח או נאנס ולא עשה אינו מקבל שכר על הנדר. ודייק דמשמע דעכ"פ עונש ג"כ לא יקבל. והקשה דאם אין לא עונש על מה שנדר, מאי קאמר קרא דטוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם, הא אפילו לא שילם לא גרע ממי שאינו נודר. וא"כ מדוע לא ידור, דממ"נ אם שילם, הא מקבל שכר על הנדר. ואם לא קיים, לא הפסיד כלום. ומהו כוונת הפסור, טוב אשר לא תידור. [בעצם קושייתו י"ל טוב לא לידור היכא דאינו אנוס, ושכחה כאונס. אבל יש מקרי פשיעה דבאמת יקבל עונש חמור. אבל בשכחה רק אובד שכרו]

וברצוני להציע תירוץ לקושייתו, דבאמת צריכין להבין דמשמע דיש מעלה למה שנודר. לר' יהודה זה פשוט שיש מעלה בנדר, אבל גם לר' מאיר, הטעם שנותן הפסוק שלא לידור היינו דעי"ז יתכן שידור ולא ישלם. ומשמעות הפסוק דלולא חשש זה היה גם הוא מודה שיש מעלה בנדר. צ"ב מהו המעלה של נודר ומשלם.

ועוד צ"ב דאם מאיזו טעם יש מעלה במה שנודר, מדוע באמת מאבד שכרו אם אינו משלם, וכלשון הר"ן דאין השכר בשעת הנדר, אלא בשעת התשלומין.

ונר' דענין מעלה של נודר ומשלם היינו ע"ד שמצינו דמצווה ועושה מקבל יותר שכר מאינו מצווה ועושה. ומבואר ברש"י דמקבל יותר שכר בזה שהוא דואג במצוה. והיינו שמצוה שצורתו כוללת דאגה בקיומו הוא יותר ראוי לקבלת שכר ממצוה שאינו דואג עליה. ויתכן שזהו המעלה בנודר ומשלם. דע"י שנודר, אז הפעולה שעושה אח"כ יהיה יותר בצורה של דאגה, ויותר ראוי לשכר.

ובאמת שמצינו מושג כעין זה גם בלא עשיית נדר. מבואר באו"ח ס' רפה' בהל' שנים מקרא וא' תרגום דמצוה מן המובחר לקרות שמו"ת קודם סעודתו. ומבואר במ"ב הטעם משום דיש חשש דימשך סעודתו ולא יעביר הסדרא בזמנו, דהיינו קודם מנחה. ולכ' יש לעמוד על הל' של מצוה מן המובחר. ולמשל אם יש ב' בני אדם. א' קרא שמו"ת קודם סעודתו, וא' אחר דסעודתו, אמרינן דעצם הקריאה של הראשון הוא יותר מובחר מן השני. ולכ' אם כל הטעם שהוא מובחר היינו משום שמא ישכח, הא כל שלא שכח למעשה, אז המצוה עצמו שוה. ולכ' הלשון שהיה צ"ל היינו דטוב לקרות קודם סעודתו כדי שלא ישכח. מהו ל' מצוה מן המובחר. והיה נר' מזה, דזה עצמו שעושה המצוה בצורה של דאגה שלא יעשנו, זה עושה הידור במצוה עצמו.

ועכשיו יש לנו הבנה יותר ברורה בדברי הר"ן, במש"כ שאין השכר בשעת הנדר, אלא בשעת התשלומין. דאין שום מעלה עצמית (inherent) בנדר עצמו. אלא כל התכלית של הנדר הוא רק להיות setup שהמצוה יהיה באופן שמקבל עליו יותר שכר.

ולפי"ז יכולין אנו להציע תירוץ לקושיית ר' שטיינמן, דהר"ן מדגיש רק מה דאין קבלת השכר משום הנדר, אלא משום התשלומין. והק' הגראל"ש דאם יש עונש, הי"ל להר"ן להדגיש שיש גם עונש עבור ה'אי תשלומין. ואם אין עונש עבור ה'אי תשלומין מדוע לא יעשה האדם נדר, שהרי קרוב לשכר, ואין בו עונש. וי"ל דאילו היה עצם הנדר דבר רצוי, יתכן שבאמת אף אם יש צד שכחה, מ"מ כיון שהוא עוסק בדבר שהוא כעין מצוה, ויתכן שלפי"ז הוא אינו מחוייב לדאוג מעונש.

ולזה קאמר הר"ן דעצם הנדר אינו מצוה, ולא שייך עליו שכר.כל המעלה הוא רק במה שעושה שהמצוה אח"כ יהיה עדיף. וא"כ, יתכן דבזה אם ישכח ממילא באמת יהיה לו עונש. ולכן הר"ן מדגיש הענין שאין מצוה בעצם עשיית הנדר, רק כשמקיימו אח"כ.

בעינן הבאת בהמה לעזרה כשהיא עדיין חולין

הגמ' מביא דציור של נדבת כשרים היינו כשעושה כהלל הזקן, ומביא הגמ' הברייתא, דאמרו עליו על הלל הזקן שמעולם לא מעל אדם בעולתו, מביאו כשהוא חולין בעזרה, ומקדישו ומיד מקריבו.

התפארת ציון מעורר דהטעם דנקט עולה, ולא שלמים או חטאת או אשם היינו משום דהלל הזקן בודאי מעולם לא בא חטא על ידו אפי' בשוגג, כדי שנימא שיצטרך להביא חטאת או אשם. והטעם דלא נקט שלמים היינו משום דאין מועלים מחיים.

עכ"פ מבואר בגמ' דהביא הבהמה לעזרה. והר"ן כאן כתב דהגמ' הוא לאו דוקא, שהרי אסור להביא בהמה של חולין בעזרה. וכוונת הגמ' שהביאו לפתח העזרה, ולכן לא היה חשש שימעול אדם בבהמתו.

אמנם, כמה ראשונים לומדים בסוגיין כפשוטו, דמיירי שהכניסו כשהוא חולין לעזרה, ואח"כ הקדישו.

ובפשוטו מקור לדברי הר"ן הם גמ' במס' ב"ב ד' פא: דאיתא שם דאיך מביא ספק ביכורים לעזרה, הא על הצד שהם חולין נמצא שמביא חולין בעזרה. ובפשוטו שזה מקור להר"ן שיש איסור להכניס בהמה של חולין לעזרה.

ובאמת הרשב"ם באותו סוגיא בב"ב מביא ב' טעמים מדוע אסור להביא חולין בעזרה. א' הוא דרשה בספרי. בפסוק איתא כי ירחק ממך המקום וזבחת. ובספרי דורש בריחוק מקום אתה זובח, ולא בקירוב מקום, דהיינו בעזרה. וכתב הרשב"ם דזביחה לאו דוקא, אלא ה"ה בהבאה. ועוד פי' הרשב"ם דבאמת יתכן דהאיסור רק בזביחה, ומה שהגמ' אוסרת גם בפירות ביכורים הוא מטעם גזרה דרבנן להביא חולין לעזרה, דשמא ינהג בה מנהג של חולין, ואז ילמדו מזה לנהוג מנהג חולין בקדשים. אלו ב' הטעמים של איסור הבאת חולין בעזרה בפירות, ולכ' ה"ה בבהמת קרבן, וכדברי הר"ן. והשאלה היינו איך לומדים אידך ראשונים הסוגיא דב"ב האוסר להביא אפי' פירות לעזרה, משום הבאת חולין לעזרה. וברצוני לבאר מהו יסוד מחלקותם בזה.

ובדעת החולקים על הר"ן יש לבאר דיש ב' חילוקים בין בהמה של סוגגין, לפירות ביכורים דשם. בתוס' שם לומדים דהטעם דפירות אסורים, אף דהפסוק האוסר הבאת חולין לעזרה מיירי רק בזביחה, היינו משום דההגשה או התנופה הוא כעין זביחה. משא"כ בסוגיין בבהמה, אינו עושה שחיטה עד שמקדישה. זה מהלך א' בראשונים הלומדים בסוגגין שמיירי שהביאו ממש בעזרה.

ועוד מהלך היינו מהתוס רא"ש בעצמו במס' ב"ב, שלומד דעיקר החשש היינו שינהג בה מנהג חולין כתב דבבמה שעוד מעט יקדישנו בעזרה, יראו מיד איך שאחר ההקדש אינו נוהג בו עוד מנהג חולין, וא"כ אין מקום להגזרה.

יוצא דיש ג' דעות בראשונים. לדעת התוס' דב"ב אין שום איסור להביא בהמת חולין בעזרה אם אינו שוחטו. לדעת התוס' רא"ש דשם מותר להביא בהמת חולין רק אם זובחו מיד, ולדעת הר"ן תמיד אוסר להביאו, או משום שעצם ההבאה אסור, או משום חשש דיראו שנוהג בו מנהג חולין.

במעשה דשמעון הצדיק

הגמ' מביא המעשה המפורסם ששמעון הצדיק מעולם לא אכל מקרבן נזיר שנטמא, חוץ מפעם א' שהיה נזיר שבא מן הדרום, שנטמא במת, ואכל שמעון הצדיק מקרבנותיו. ומביא הגמ' המעשה, שהיה נזיר זה רועה צאן, וראה בבואה שלו, ומיד פחז עליו יצרו ורצה להטרידו מעולמו, ונשבע שיהא מגלחו לשמים.ואיתא שם בגמ' שעמד שמעון ונשקו על ראשו, ואמר כמוך ירבו נודרי נזיורות בישראל, עליך אמר קרא, איש כי יפליא לנדור נדר להזיר לה'.

בעלי המוסר עסוקים הרבה בגמ' זו, וברצוני לעמוד על כוונת שמעון הצדיק כשאמר עליך אמר קרא איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', דלכ' פסוק זה מיירי בכל נזיר, ומה ראה שמעון הצדיק רמז לנזיר חשוב זה בדוקא?

ובפשוטו היינו יכולים לומר עפ"י ביאור הראב"ע עה"פ איש כי יפליא. וביאר הראב"ע דהכוונה שעושה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם. ולדבריו נמצא דהמלים של כי יפליא אינם מעצם דיני פרשת נזיר, דברור דאם יהיה א' שיתנו לו חבירו ממון להיות נזיר, ואין לו שום כוונה להיות פרוש, גם איש כזה חלים עליו כל דיני נזירות. רק כוונת הקרא דיש ציור (scenario) הטמון בפרשת נזיר של אדם פלא, שהוא עומד למעלה מיצרו. וי"ל דזהו כוונת שמעון הצדיק, דאצל נזיר זה, שכוונתו להתרומם על צוואת (dictates) של יצרו, הוא נכנס באמת להוצורה של פלא הטמון בפרשת נזיר. עליך אמר קרא איש כי יפליא.

לכ' שזה מהלך לפי הראב"ע, אמנם, הרבה ראשונים אין מפרשים כן. רש"י מפרש איש כי יפליא כי יפריש, שמפריש את עצמו מהדברים שהנזיר אסור בהם.

והיינו דבין ראב"ע ובין רש"י מפרשים לשון הפלאה שהוא לשון מכוסה, ועל דרך הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט, שהכוונה לענין מכוסה. לרש"י כי יפליא פירושו שהדברים שפורש מהם הנזיר הם מכוסים ממנו, ולראב"ע הוא מכוסה משאר בני אדם (from the rest of society).

ובת"א פירוש להיפך, דלשון הפלאה הוא לשון לפרש. שמתרגם ארי יפרש. ולדבריו צ"ל דענין פלא וענין להפליא הם ב' משמעיות הפכיות במלה א'.

עכ"פ בין לרש"י בין לת"א, ענין ההפלאה הכתוב כאן שייך בכל נזיר, וצ"ב מה היה כוונת שמעון הצדיק. וראיתי באוהחה"ק על הפרשה דדייק מהפסוקים שהתורה מדבר אודות ב' נזירים מיוחדים. א' נזיר שאין כוונותיו רצוייים כ"כ, וא' נזיר שככנתו כולו כמו שצריך להיות. ודייק הפסוקים, דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. ודייק האוה"ח הק' דכתיב בקרא לשון דבר, לשון קשה, וגם ל' ואמרת, לשון רפוי. וביאר דלשון הקשה קאי על סתם נזירים, ולשון הרפוי קאי על נזיר שכוונתו רצויה.

וממשיך הכתוב, איש או אשה כי יפליא לנדור נזיר, להזיר לה'. וביאר שזהו כפלות הקרא, דלנדור נזיר קאי על סתם נזירים, ולהזיר לה' קאי על נזיר זה שכוונתו רצויה דוקא. וביאר שזהו כוונת שמעון הצדיק, עליך אמר קרא וכו' להזיר לה' [פי', דדקדוק שמעון הצדיק היינו מנזיר לה', לא מהפליא].

נשיקה בביהכ"נ

הגמ' מביא ששמעון הצדיק נשק לאותו נזיר כשהביא קרבנותיו, ואכל מנדרו. ולכ' יש להבין, דברמ"א בסי' צח' סעי' א' מביא שאסור לנשק לבניו הקטנים בביהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. ולכ' קשה, דהא כל דין מורא מקדש של ביהכ"נ נלמד מדין בית המקדש, ואיך נשקו שמעון הצדיק לנזיר זה בביהמ"ק.

ובס' ברכת חנוך מביא שהגרמ"פ עמד על שאלה זו, והביא ראיה מסוגיין דאין איסור רק בשעת התפלה. אבל שלא בשעת התפילה מותר. ומבאר עפי"ז מה דהמקום שבחר הרמ"א להביא דין זה היינו בהלכות תפילה. ולפי"ז לא קשה מדוע נשקו בביהמ"ק.

וברצוני להביא קצת סמך לדברי הגרמ"פ מהא דבביאור הגר"א מציין לדין זה של הרמ"א דברי הזוה"ק דהטעם דאסור להתפלל אחורי רבו היינו כדי להשוות כבוד רבו לכבוד המקום.

זהו דעת הגרמ"פ. אמנם, ראיתי (שמ"ב "דרשו") מובא בשם הגרח"ק שדין זה שייך גם שלא בשעת התפלה. ובאמת לכ' צ"ע קצת לשון הרמ"א שכתב שאין לנשק בניו בביהכ"נ, ולא הזכיר שזה דוקא בשעת התפילה, ולא אשתמיט בשום א' מהנו"כ והמ"ב שזה דוקא בשעת התפלה. ובאמת הדיוק שמדייק הגרמ"פ הדהביא הרמ"א דין זה בהלכות תפלה, המעיין בשו"ע שם יראה דלא הביאו הרמ"א בדיני אמירת התפלה, אלא בדיני ההכנות לתפלה, כשמדבר אודות איך שקודם התפלה יסיר ההנאות מלבו, וזהו מש"כ דגם אהבה זו של בניו הקטנים יסיר מלבו. אבל מ"מ עצם זמן ההסרה מהלב יתכן שהוא כל זמן שנמצא בביהכ"נ.

ובעצם הראייה מסוגיין, לכ' יש ליישב שיטת הגרח"ק, עפ"י מה דמביא בבן איש חי (ש"ר, ויקרא יא), דאע"ג דאסור לנשק בניו בביהכ"נ, מותר לנשק ידי ת"ח, דכל הטעם שאסור לנשק בניו בבהכ"נ היינו משום שאין להראות שום אהבה אחרת זולת אהבת המקום. וכשנושק ידי ת"ח, אדרבא נשיקתם היינו גופא לכבוד התורה ולאהבתה.

ועפ"ז יתכן לומר גם בסוגיין, דכיון דטעם נשיקת הנזיר ע"י הכה"ג היה להראות איך שהוא חביב להרבש"ע, א"כ אין האהבה מורה על אהבה פרטי של אדם זה, אלא מראה חיבה להרבש"ע ע"י שמחבב ההולך בדרכו.

האם ראוי לידור

עפ"כ מבואר במשנה דאין כשרים נודרים. וכן מבואר ברמב"ן כאן, ושמעינן מהא דלא איבעי לי' לכשר למינדר או לאשתבועי מידי, אלא כדבעי למעבד מידי או אפי' למיתן זוזי לעניא או אפי' לפדיון שבויים וכיוצא בהם, אם איתא לההוא מידי בידיה ליתן לו מיד, ואי לאו לשתוק עד דהוה בידיה, ויהיב לי'.

והרא"ש כאן (פסקיו סי' ח') מביא לשון זה, ומוסיף הרא"ש דאפי' אם פוסקים צדקה ברבים, וצריך הוא לפסוק עמהם, יאמר בלי נדר. וכן מביא הטור ואחריו השו"ע, דגם כשפוסקים צדקה ברבים יש לו לפסוק בלא נדר. ובש"ך ס"ק ד' מביא מהפרישה (י') שמסביר דמש"כ הטושו"ע שיפסוק בלא נדר אין הכוונה שיפסוק באופן שאינו אומר שעושה נדר, שהרי אם יחייב א"ע בסתם ליתן צדקה ג"כ יהיה נדר, אלא הכוונה שיאמר בפירוש שעושה בלי נדר.

ובאמת שהט"ז מדייק יותר שאף שהרמב"ן הנ"ל והראשונים שמביאים אותו, הרא"ש והטור, ממשיך לומר דאם מתיירא שמא יתרשל בדבר דמותר לידור, הט"ז (ס"ק ה') מדייק מלשונם [שכתבו ומינו אם מצוה דגופיה ורמי עליה וכו', (ולולא דבריו הייתי אומר דבמצוה דגופי' לא בא רק לאפוקי מצוה דרמיא על הכלל ולא על היחיד, דאז אין לו היתר)] משמע דבמצוה שבממוני', ליתן צדקה, הוא חמור משאר נדרים,ואין היתר אפי' אם מתיירא שמא יתרשל. ומבאר הטעם משום דיצרו של אדם מתגבר עליו בנתינת הממון.

ויש כאן קושי הבנה, דכשבאים לביהכ"נ מצוי על הרוב שכשנותנים עליות עושים "מי שברך" ואומר הגבאי בעבור שיתן חי דולר וכדומה. וצ"ע איך מותר לעשות דבר זה, הא לכ' הוה ממש סוגיא שלנו שאין לעשות כן.

ובאמת שהנהגה זו לנדור לצדקה אינו הנהגה של דורותנו, אלא כן היה המנהג כבר מאות שנים. ובאמת גם הריטב"א עומד קצת (touches upon) על מנהג כעין זה, דבימיו היו ג"כ נודרים באיזו קהילות. ומביא שם שהיה מנהג שבימי ר"ה ויוה"כ היו נודרים ליתן צדקות, וליתן שמן למאור, והקשה שאיך מותר לעשות כן? חי' הריט"א על מס' נדרים נכתבו כפי' על הרמב"ן, ומקשה הריטב"א דהא מבואר להדיא כאן ברמב"ן דאסור לידור לצדקה.

והריטב"א מיישב מנהג של נדרי ר"ה ויוה"כ באופן הנותנת מדה של בהירות לאותם הימים, וכותב דכמו שמבואר דמותר לידור בעת צרה, ה"ה שמותר לידור בר"ה ויוה"כ שהם ימי צרה, ימים שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו ית', והנדר הוא כדי להנצל הדין. ונודרין, ונותנים מיד למחרתו. זהו ההיתר שמביא לענין נדרים של ימים הנוראים.

אמנם, מביא שהיו קהילות שהיו נודרים צדקה לעניים בשבת, ויו"ט, ומקשה מהו ההיתר לזה. ומביא שם ב' סברות להתיר. סברא א' שמביא הוא קל להבין. והיינו שבזמנו היו הגבאים מאד proactive, ומיד למחרתו היו approach ותובעים ממנו מה שנדר, וכותב שיש שם בושה, ולא רק בושה, אלא שאם אינו נותנו להם מיד, הגבאים מוציאים אותו ממנו בזרוע (forcefully).

מובן מעצמו שמהלך זה לא יהיה עצה בזמננו, שהרי גבאים שלנו אינם עומדים לתבוע אותו מיד. ובודאי שאינם מוציאים אותו בזרוע. אם יוציאו בזרוע מסתמא לא ישאירו על תפקידם כ"כ זמן מרובה. זהו תי' א' שמביא. ומביא עוד תי', שיש מעצור לעניים, ולא ידרו בשבת ויו"ט לא יהיה לעניים די צרכם. ולפיכך סומכין להקל בדבר, מפני מחסור העניים שעומדים בצער.

ולכ' יש להבין איך מתירים איסור מפורש, או עכ"פ הנהגה מפורשת המגמ', בזה שאין עצה אחרת ליתן צדקה. ולכ' כוונתו היינו דכמו שמצינו יש היתר לידור במקום צער, אין ההיתר משום צער שלו גרידא, אלא ההיתר היינו גם משום צער של אחרים. וכיון שיצטערו העניים, זה עצמו מתיר לנדור. ולכ' רואים מדברי הריטב"א יסוד דאין ההיתר לידור במקום צער שרצון השי"ת כשמביא צער על האדם ל"ע, שבא להורות לו שייטב דרכו, ולכן מותר לו לידור. אלא הענין הוא דההיתר הוא שהנדר מוציאו מהצער, ולכן יש היתר לידור כדי להוציא עצמו מן הצער. וה"ה כשהעני עומד בצער, ואין שום עצה שיתנו לו אא"כ ינדרו, מותר לידור לו.

ולכ' ההסבר שלדבר זה היינו דבסתם יש תביעה על האדם אם נודר ואינו מקיימו, דמי ביקש זאת מידך לידור. וכיון שאפשר לו בלא הנדר, יש תביעה במה שנודר. אבל במקום צער, וצריך הוא לנדר, או מטעמים רוחניים, שיצילו אותו מן השמים, או מטעמים גשמיים, דע"י שינדרו יהיה מה להעניים לאכול, שוב יש היתר להכניס א"ע במקום סכנה.

ובאמת שמצניו מושג כעין זה גם בסכנת נפשות, דיש סכנות שדרך האדם למסור להם נפשו כדי שירויחו, ומותר לעשות כן. וכל' הגמ' מפני מה עלה על אילן זה, כדי ליטול שכרו

ורואים מהריטב"א שיש מושג כזה גם בסכנה הבאה על נדר, דבמקום צורך מותר לידור, אף שיהיה חשש שלא יקיימו, או יעבור עליו בבל תאחר.

אמנם, יש מקום לדון גם בתי' זה האם נוגע בזמננו, דאין שום אדם מסויים בצער אם לא יתנו מתנה זו. וצ"ע אם יש לדמותו לצער העיניים. [שו"ר בשו"ט שבה"ל ח"ד סי' קכד' שנקט שאין סברות הריטב"א שייים בזמננו]

איך לנהוג במי שבירך

ולמעשה שאלה זו דנו בו האחרונים, כאמור, הנהגה זו לעשות מי שברך נמשכת מאות שנים, והאחרוים דנו מהו ההיתר.

בגליון מהרש"א שעל השו"ע כנר' דהסתבך (was bothered) בשאלה זו, וציין לעי' בחידושי הרשב"א ריש מס' חולין שכ' (בסוף דבריו) דנדר לעניים מצוה וחובה. עכ"ל. ובפשוטו כוונת המהר"ש איגר היינו להצדיק מנהג העולם שנודרים צדקה.

אמנם, מלבד שלכ' קשה לסמוך על דעת יחיד של הרשב"א, נגד הרמב"ן והרא"ש והטור, והשו"ע וכל הנו"כ שלא העירו כלום על פסק השו"ע. כשמעיינים בפנים ברשב"א, רואים איך שהרשב"א מחלק בין נדרים של קרבנות, שאין צורך בקרבנות כלל, לנדרי לעניים שהוא מצוה וחובה, ומיד אח"ז כותב דכש"כ לפרוש מן האיסור מותר. ובפשוטו כוונתו דנדרי עניים מותרים ע"ד שמותר לידור לפרוש מן האיסור, דהיינו באופן שירא שמא יתרשל. ולפי"ז נמצא שאין שום פלוגתא בינו לשאר ראשונים, דהרמב"ן וש"ר האוסרים לכשר לידור משום צדקה, מדבר כשיודע בעצמו שבלאו הכי יתן צדקה, והרשב"א מיירי באופן שאינו יודע בנפשו שיתן צדקה. ובאמת, לשון זה של הרשב"א הוא ממש לשון הרמב"ן בחידושיו שם. והוא המקור לכל לשון הראשונים בסוגיא שלנו. ובע"כ שכוונתו הוא ע"ד שכתבנו[וראיתי בר' אהרן יפה'ן בהגהותיו על הריטב"א שהקשה זה כסתירה על הרמב"ן, ולדברנו ניחא]

אמנם, את זה רואים מרמב"ן והרשב"א במס' חולין, דלס"ל כהט"ז שמחלק בין מצות צדקה, שהוא בממונו, למצוות שהם בגופו. ולהדיא מבואר דעכ"פ היכא שמתיירא שלא יתן צדקה מותר לו לידור.

עוד סברא ראיתי [בשבה"ל שם] בשם התשורת ש"י, דאין העולה עצמו עושה המי שבירך, אלא הגבאי, וכ' דאין שליחות מהני בנדרים. ובשבה"ל שם מפקפק קצת ע"ז, די"ל דכיון שעומד שם ואומר לגבאי כמה נותן, י"ל דעדיף משליחות [אולי כוונתו דבזה שאומר בפיו כמה נותן נחשב כאילו נודר בעצמו] וכ' דעכ"פ לא גרע מגומר בדעתו ליתן צדקה דמבואר ברמ"א שיש ליתנו. ע"כ. ויש להוסיף דתירוץ זה לא יועיל לענין appeals דשם אומר בפיו הסכום שרוצה לידור, ואין כוונתו שיאמרנו הגבאי.

וראיתי ב' מהלכים למעשה בפוסקי זמננו.

בדברות משה כאן בהערות לד' ט' (הערה נ') מביא מנהג זה, ומעורר שמנהג זה נמשך כבר מאות שנים (for a number of centuries). ור' משה נוקט דבודאי שמותר למעשה, והקשה דא"כ יוצא דגם כשרים נודרים. וקאמר ר' משה מהלך מעוניינת, דבאמת ראוי שיהיה אסור. ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך הסכימו חכמי הדורות דכיון שיש הרבה אנשים שאם לא יעשו בנדר לא יתנו, ועוד סמכו ע"ז שיתבעו ממנו הגבאי, ולכן לא ישכח ליתנו. נמצא דבאמת מצד הדיןכשרים אין נודרים באופן זה, אלא שמשום עת לעשות נהגו היתר בדבר שהוא בעצם איסור.

והגרמ"פ ממשיך דאפי' אם יש א' שיודע בנפשו שהוא יתן אף אם לא ינדור, מ"מ אסור לו לומר שעושה בלי נדר, משום דעי"ז יכשיל את הרבים, דאפי' אחרים שלא יתנו אם לא ינדרו יאמרו בלי נדר, ולא יתנו. זהו מהלך של האגר"מ.

וברצוני להעיר על הגרמ"פ, דבתוך דבריו מונה גם מה שאומרים בשעת הזכרת נשמות שאי"צ לומר בלי נדר משום עת לעשות לה' וכו' . וצ"ב, דבין החכמ"א, בין הקיצור שו"ע, כשמדברים מענין זה שאין לעשות נדר, כותבים שלכן כשנודרים בשעת הזכרת נשמות יש ליזהר לומר בלי נדר. וב' ספרים הנ"ל הם יסוד הפסק להרבה דורות שלפננו, וקשה לומר שיש מנהג נפוץ בדורות שעברו כנגד ספרים אלו.

ויתכן שהגרמ"פ מיירי דוקא בהזכרת נשמות באופן שהוא בפרהסיא, והם מיירי באופן שנודר רק בינו לעצמו. ולכ' שזה מסתבר טובא, דהא מפורש בהדבר"מ דסמכו על תביעת הגבאי, וזה לא תתכן אלא בנודר בפרהסיא.

וברצוני להציע עוד מהלך, not as drastic as saying שיש כאן ענין של עת לעשות וכו'. והיינו דבשערי תשובה (ש"ג אות עב') מביא דצדיק אינו נודר, אלא נותן, זולתי במקום מיצר, ע"ד וידר יעקב וכו', וכן בהתאסף ראשי עם ידרו נדרים לחזק ידים רפות. ע"כ. ובפשוטו כוונתו היינו דכמו שמבואר כאן בשו"ע דמותר לידר לחזק עצמו בדבר שמתרופף בו, משמע מרבנו יונה שמותר לידר כדי להציל גם חבירו, אם העצה היחידה שידור חבירו היינו ע"י שידור הוא. ובאמת שמבואר כעין סברא זו גם בדרשות מהרי"ט (ד' קנג:) בשם האריז"ל, דאם נודר כדי לעשות אחרים, מצוה לידור. ולכ' הסברא בזה כמו שאמרנו. ולפי דברנו נמצא דאם ע"י שימנע מלומר בלי נדר ישפיע על אחרים שלא יתנו אם לא יאמרו בלי נדר, אז עכ"פ מצוה הוא. זהו מהלך (approach) א'.

אמנם, יש עוד פוסקים שמפורש בדבירהם דבאמת יש לומר במי שבירך בלשון של בלי נדר. כן מסיק בשו"ת שבה"ל (ח"ד סי קכד).

ולמעשה, לכ' בביהכ"נ דלא כל העולים עושים בכלל מי שבירך, לכ' בכה"ג אפי' הגרמ"פ יודה דיוכל לומר בלי נדר, דלכ' לא גרע מה שאומר בלי נדר ממה שלא יעשה מי שבירך כלל. ורק בביהכ"נ שכל העולים עושים מי שבירך שייך תקנה זו.

גם דדברי הדבר"מ ל' הם רק בביהכ"נ כזה שהגבאים תובעים אותו בפה, י"ל דיתבייש שלא לקיים נדרו. אבל בביהכ"נ דאין תובעים רק ע"י mailing לכ' אין כ"כ בושה, ויתכן שגם ר' משה יודה שלא שייך לעשות תקנה של עת לעשות בכה"ג.

ורק בביהכ"נ שהכל אומרים מי שבירך, ובלא אמירת בלי נדר, והגבאים תובעים הממון, אז בפשוטו לדעת הגרמ"פ צריך לעשות המי שבירך דוקא בלי אמירת בל"נ, ולדעת השבה"ל עדיף לומר בלי נדר.

אמנם, יש לי הערה על הגרמ"פ, דתינח בזמנם, לדברי הגרמ"פ בע"כ שהכל הבינו שכשאומרים מי שבירך יש נדר על ידם. שהרי זהו כל טעם ההיתר שאומר הגרמ"פ. דרוב אינשי רק אם יש להם נדר יזהרו לשלם נדרם.

אבל בזמננו יש לבדוק, דיתכן אם ישאלו לאדם האם ידעת שjust now עשית נדר דאורריתא, ואם לא תשלם יהיה איסור של בל תאחר, ואם תאחר לשלם יהיה איסור של בל תאחר, עכ"פ אחר שיש תביעה מצד הביהכ"נ, יתכן מאד שהרבה אינשי יאמרו שלא ידעו מזה. ואם כן הוא המציאות, לכ' לא רק שכל הטעם לידור לא שייך, אלא לכ' שעושה מכשול במה שנותן לבני אדם נדרים מה"ת שאין הם מכירים בהם. ויתכן שעכ"פ באופן זה לא אמרו האגר"מ.

עוד הערה אחרונה, היינו מה שראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (בח"ב סי' תעו) שחושש דאף אם אומר בלי נדר, יתכן שאף שהציל א"ע מאיסור של בל יחל, אבל הא בפיך זו צדקה לא הציל את עצמו. ומביא שם שמחשש זה נוהג הוא בביהמ"ד שלו שהגבאי אומר בנוסח המי שבירך שיתברך העולה כשיתן סכום פלוני לביהמ"ד.

ובאמת לא הבנתי דבריו, שהרי כשנודר לצדקה אין הנדר חל משום סוגית נדרים, שהרי אין נדר חל על דבר שאין בו ממש. וכל חלות הנדר שדברו בו הפוסקים כשאמרו לומר בלי נדר היינו רק לענין בפיך זו צדקה, וע"ז כתבו הפוסקים שיש לומר בלי נדר, ובע"כ דלשון זה מציל מפיך זו צדקה. ולא ראיתי בשום מקום שינהגו כדבריו.

נדרים ד' יא

מחלוקת ר"מ ור"י אם מכלל לאו אתה שומע הן

מבואר במשנה ד' י: דהאומר לחולין לא אוכל לך דהוה שפיר נדר. ובגמ' בד' יא. מסביר הטעם לזה, משום דאנו מדייקים מזה שמה שאוכל מחבירו לא יהיה חולין, אלא יהיה קרבן. זהו ביאור המשנה, כפי הגמ' שם.

והגמ' מדייק שלפי"ז נמצא דהמשנה סובר דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. והגמ' מביא שזה מחלוקת בין ר"מ ור"י, דלר"מ אמרינן מכלל לאו אאש"ה, ולר"י אמרינן מלאש"ה.

וגמרא שלנו נכנס להלב של הסוגיא של מלאש"ה, ולכן ברצוני וכדי להראות שזה מחלוקת בין ר"מ לר"י מביא הגמ' ב' משנות מפורדות. [לשון הגמ' היינו סברוה, מני מתני'. ורוב ראשונים לומדים דהך סברוה קאי גם למסקנא. בר"ן מעורר דיש עוד מקום בש"ס דמצינו כעי"ז דסברוה קאי גם למסקנא. ובשיטמ"ק מעורר דבאמת אלו הם ב' מקומות היחידים בש"ס, דהסברוה קאי למסקנא.]

כדי להביא שדעת ר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מביא הגמ' משנה במס' קידושין ד' סא., דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובנ"ר אינו תנאי. וכוונתו דשם הוכפלו אם יעברו בנ"ג וב"ר יירשו, ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. ולא אמרינן מעצמנו שאם לא יעברו לא יירשו ארץ סיחון ועוג. ומבואר בגמ' כאן דהטעם היינו משום דלר"מ לא אמרינן דמכלל לאו אתה שומע הן. והמשנה שם מביא שר' חנינא גן גמליאל חולק עליו, וס"ל דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.

ואח"כ מביא הגמ' שר' יהודה הוא החולק על על ר"מ. ומביא דעתו במשנה במס' גיטין ד' מו: לענין המגרש את אשתו משום שסובר שהיא אילנית, וציור המשנה היינו שגירש את אשתו, ואמר לה שהוא מגרש אותה משום שהיא איילונית. ודעת ר' יהודה דבכה"ג לא שרינן ליה להחזיר אשתו עולמית. והטעם היינו דחוששים דשמא תמצא שאינו אילונית, ואז יוכל הבעל לבטל הגירושין למפרע, ולקלקל אשתו באמרו שאם היה יודע שאינה אילונית לא היה מגרשה. וכיון דאמר שהטעם שמגרשה היינו משום שהיא איילונית, והרי אינה אילונית יכול לקלקלה עי"ז ולאסרה לבעלה החדשה. ומבואר בגמ' דר"י לטעמי' דס"ל דאמרינן מ"ל אש"ה, ולכן עי"ז שאמר שמגרשה משום שהיא אילונית הוה כתנאי המבטל הגירושין. משא"כ לפי ר"מ דאמרינן מ"ל אאש"ה, א"כ אף אם מתנה להדיא דאינו מגרשה אא"כ היא אילונית ג"כ הוה גט, אא"כ עשה להדיא תנאי כפל, שאומר לה אם את אילונית , הריני מגרשך. ואם אין את אילונית איני מגרשך. ולכן לר"מ שרינן לי' להחזירה אם רוצה, כיון דלא שייך לקלקלה. זהו הגמ'.

וקאמר הגמ' דציור של לחולין תלוי במחלוקת זה אם אמרינן מלאש"ה.

והגמ' בשטחיותה נראית פשוט, אבל יש כאן הרבה קושיות שעמדו עלהים מפרשים, הראשונים והאחרונים, וברצוני לדבר אודות קצת מהם, ואי"ה יצא לנו בירור אחרת בסוגיא זו של מכלל לאו אתה שומע הן.

מדוע לא מהני מדין יד

הקושיא הראשונה שברצוני לעמוד עליו היינו דדמבואר בגמ' דלר"מ אם אומר לאו, לא אמרינן שמבואר מזה הן. אם אומר לא חולין, לא מבואר שיהיה קרבן. וצ"ב, דמבואר בהל' נדרים דגם יד נדר מהני. הגמ' לעיל לומד זה מכפל לשון נזיר להזיר, דיד נדר כנדר. וא"כ, תינח שאין הלשון לא חולין מורה, קרבן, אבל מדוע יגרע לשון לא חולין למשל מלשון אהא כשנוזר עובר לפניו, שאמרינן שזה מספיק לומר אהא נזיר. ועד"ז מדוע לא נימא שמספיק לשון לא חולין שנימא דהוה כקרבן.

הגרשז"א כאן במנח"ש עומד על קושיא זו, ותירץ עפ"י חילוק יסודי בדין הלכות ידות. ביאר הגרשז"א דידות ענינם כשאמר מקצת לשון, ולא גמר לשונו. ולמשל אם אמר אהא, ולא גמר בלשונו הלשון של נזיר. אז אמרינן דדין יד נדר היינו שגמרינן לו דיבורו. אבל כאן, לענין לא חולין יהא מה שאוכל לך, הא אמר מאמר (statement) גמור אודות מה שאוכל. ורק שלא אמר מאמר אחרת, שיהיה קרבן. לזה לא מהני יד.

ולכ' ביאור כוונתו היינו דענין יד היינו handle, והיינו שהוא אמר מקצת דיבור, ועל ידו אנו גומרים שאר הדובור. אבל אם גמר דיבורו, לא שייך כאן שיהיה יד לדיבור. זהו מהלך הגרשז"א, ואי"ה לקמן נראה עוד מהלך בקושיא זו.

ביאור מחלוקת ר"מ ור"י ודמיון הגמ' לנדרים

כאמור, הגמ' תולה הדין של משנתנו אם לחולין מה שאוכל לך הוה כאומר מה שאוכל משלך יהיה קרבן, במחלוקת ר"י ור"מ אם מכלל לאו אתה שומע הן.

ויש להקשות על הגמ' קושיא יסודי. דכשאומר ר"מ דבריו דמכלל לאו אתה שומע הן מדבר אודות דין תנאים. ויש לחקור האם דברי ר"מ הוא דין בדיני תנאי, או דיני אומדנא. והיינו דמבואר בדברי ר' יהודה במס' גיטין דיש אומדנא כשאומר לאו, דכוונתו ג"כ על ההן. ויש לחקור האם ר"מ חולק ע"ז, וס"ל דאין כאן אומדנא שכוונתו על ההן, או"ד שמסכים שיש אומדנא בכוונתו – אנו יודעים מה מתכוין, אלא שהוא דין בהל' תנאים הנלמד מתנאי ב"ג וב"ר, וכמו שיש דין שבעינן לאו קודם להן, ותנאי קודם למעשה, ה"נ בדיני תנאים יש דין שלא אומרים מכלל לאו אתה שומע הן.

ולכ' מסוגיין קשה ב' הצדדין. דאם מה שלא אומרים מ"ל אתה ש"ה הוא דין בדיני תנאים, לכ' כל הסוגיא אינו מתחיל, דכאן מדבר בענין נדרים, ולא מענין תנאים, ומדוע אומר הגמ' שאין מתני' ר"מ?

ובפשוטו היה מוכח מזה דפלוגתת ר"מ הוא מחלוקת רק באומדנא, דלר' מאיר יש אומדנא, ולר"י אין אומדנא.

אמנם, ג"ז קשה. א' דבאמת המשנה דמביא הגמ' בר"מ דס"ל דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מביא דכל תנאי שאינו כב"ג וב"ר אינו תנאי. ואם יש חסרון באומדנא, דאין יודעים כלל דעתו, א"כ מדוע הוצרך ר"מ to invoke הדין של תנאי ב"ג וב"ר, הלא אין אנו יודעים כלל שדעתו על ההן?

ועוד צ"ב, דהר"ן כאן מציין הגמ' במס' שבועות ד' לו. דלר"מ מה שלא אומרים מכלל לאו אש"ה היינו רק לענין ממונא, אבל לענין איסורא אמרינן מ"ל אש"ה. ואם הוא דין באומדנא גרידא, דר"מ ס"ל דליכא אומדנא, א"כ מהו החילוק בין ממון לאיסור?

ויש ביאור ברור בסוגיין שר' אלחנן במיא בקובץ שיעורים במס' ב"ב אות תלז'. ר"א שם מביא כמה ראשונים דמבואר בדבריהם להדיא דהטעם שלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן הוא משום דהוה דין בדיני תנאים. מביא כן מבעל המאור במס' ביצה, ומביא שכן מבואר במ"מ בשם הגאונים. והקשה עליהם ר"א קושייתנו מסוגיין, דהגמ' מביא דלר"מ גם בדיני נדרים לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.

ור"א מביא ששאל קושיא זו לרבו, הגר"ח סולובייציק, וביאר לו הגר"ח דהשאלה של מכלל לאו אתה שומע הן אינו נידון באומדנא, דבודאי אנו יודעים שכוונתו על צד ההן. אלא הוא נידון בדיני לשון. המחלוקת בין ר"מ לר"י הוא אם הדיבור של ההן שהוא מכלל הלאו נכלל הוא בהלשון של הלאו או לא. ולמשל, כשאומר לא חולין, האם נכלל בלשון זה גם קרבן, או לא. דדעת ר"מ דלא נכלל בהלשון, וא"כ חסר בדיני תנאים, ואין יכולים ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר. ודעת ר' יהודה דלשון ההן נכלל בהלאו, וא"כ יש כאן ממש תנאי כפל.

וביאר הגר"ח דלפי"ז מובן מאד סוגיין בנדרים. דבנדרים יש דין של ביטוי שפתיים, דבעינן לשון. ולפי"ז שפיר תולה הגמ' דין משנתנו דלא חולין במחלוקת ר"מ ור"י, דלר"מ דלא נכלל צד ההן בלשון של הלאו, א"כ חסר לו לשון, ולר"י דלענין תנאים אמרינן דהוה כאילו התנה צד ההן, ה"ה דלענין נדרים הוה כאילו התנה צד ההן. זהו ביאור הגר"ח בסוגיין.

אמנם, לכ' רואים מהר"ן דלא למד כהגר"ח. שהרי כאמור הר"ן הקשה על סוגיין דר"מ מודה לענין איסורא דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, וא"כ איך מדמה הגמ' דין נדרים לדין תנאים, הלא נדרים הם איסורא. ותי' הר"ן דגם נדרים הוא איסורא דאית בה ממונא, ולכן שפיר יש לדמותם.

ובאמת יוצא לדעת הר"ן חידוש, דמה יהיה אם אומר אדם שבועה בצורה של מכלל לאו אתה שומע הן. ולמשל יאמר שאם ישן היום לא יהיה ככר זה אסור עליו בשבועה למחר. האם זה שבועה בדעת ר"מ?

לפי הר"ן יהיה שבועה גם לר"מ, שהרי שבועה אינו איסורא שיש בו ממונא, אלא הוא איסור גרידא, וא"כ שפיר מודה ר"מ דהוה שבועה.

ובאמת שכן מבואר להדיא בהר"ן לקמן בד' טז., המשנה שם מביא שהאומר לא שבועה לא אוכל לך אסור. ומבואר שם שאותו משנה קאי לר"מ. והק' הר"ן דר"מ ס"ל דל"א מכלל לאש"ה, וא"כ מדוע אסור? ותי' הר"ן תירוץ זה ממש, דבאיסור גרידא, שאין בו ממונא מודה ר"מ דאמרינן מ"ל אש"ה.

ולפי הגר"ח קשה, שהרי לדעתו הנידון של כמלל לאו אתה שומע הן אינו נידון רק בדיני תנאים, אלא הוא נידון רחב לענין משמעות הלשון. ולדעתו דין נדרים אינו ילפותא כלל מדיני תנאים, אלא כיון דבדיני תנאים רואים שיש מחלקות בהלשון, ה"ה בדיני נדרים שיש דין ביטוי שפתים צריך לצאת שיש מחלוקת בדיני לשון.

P

הסטייפלר ספרו קה"י (סי' יא אות ב') ג"כ לומד דמכלל לאו אתה שומע הן הוא חסרון בלשון, ועל דרך שלומד הגר"ח, אלא שהסטייפלר לומד דהמחלוקת ר"מ ור"י אם מ"ל אש"ה אינו מחלוקת בסרא האם הוא נכלל בלשון, אלא לומד שלר"מ הוה גזיה"כ שלומדים בתנאי ב"ג ובנ"ר דל"א מ"ל אש"ה.

ועפ"י יסוד זה מתרץ הסטייפלר דם הקושיא שהבאנו לעיל מהגרשז"א, מדוע לא נאמר לר"מ דס"ל דמ"ל אאש"ה, דיהני מדין יד לנדרים, וכמו שמהני האומר אהא, דאמרינן דסגי לשון זה לומר דהוה כאילו אמר אהא כנזיר, וה"נ באומר בלשון לא חולין נימא דהוה יד לקרבן. ותי' הסטייפלר דמתנאי ב"ג וב"ר ילפינן דהוה גזיה"כ שלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, והוה גזיה"כ שלא לומר דהוה יד [וע"ש שמבאר ר"א עפי"ז גם מדוע לא הוה כבלבו ובלב כל אדם שמהני כנאי אף שלא דיבר מאומה].

ולפי הסטייפלר לא קשה גם מה שהקשינו מהר"ן, דאם חסרון מכלל אאש"ה הוא חסרון בדיבור של לבטא בשפתיים, איך שייך לחלק בין ממונא לאיסורא? ולדברי הסטייפלר ל"ק, דזה דמ"ל אאש"ה אינו סברא, אלא הוא גזיה"כ הנלמד מדיני תנאים, ובדין תנאים רק לענין ממונא, או עכ"פ איסורא שיש בה ממונא ילפינן דמ"ל אאש"ה. ולפי"ז א"ש דבשבועות מודה ר"מ דשבועה מהני.

ביאור בסתירה שיש בברייתא ריש ע"ב

הגמ' ממשיך. מביא ברייתא בד' יא:, חולין החולין כחולין שלא אוכל לך מותר. ובגמ' מסביר דאף דמדוייק מזה שרק מה שלא אוכל לך יהיה חולין, אבל מה שאוכל לך יהיה קדשים, מ"מ מותר, כיון דהברייתא הוא ר"מ, דס"ל דמ"ל אאש"ה, וא"כ אין מתחשבין עם הדיוק. וזה שלא כמתני' שלנו דלחולין הוה לשון נדר.

והברייתא ממשיך, דלחולין שאוכל לך אסור. ובפשוטו כוונתו דמה שאוכל ממך יהיה קדשים, ולכן אסור. וזה נר' סתירה משורה א' של הברייתא דס"ל דל"א מ"ל אש"ה, כר"מ לשורה שאחריו דס"ל דמכלל לאש"ה, כר"י.

והר"ן מקשה סתירה זו, ואין לר"ן שום עצה אלא לשנות הגי'. בפי' א' מוחק כל שורה זו, ובפי' הב' מביא גי' אחרת, בשם הראב"ד, שמוחק ה'ו', וגורס לחלין, וכוונתו לחלות תודה.

וכמובן שזה דוחק לשנות הגי'. הר"ן בעצמו ציין שרוב הנוסחאות גורסים שורה זו בגמ'. וכן בגי' הראב"ד, מלבד שהוא משנה עכ"פ קצת מהגי', צ"ב מהו שייכות של חלות תודה בברייתא שכל שאר הברייתא מדבר אודות various expressions של חולין. וצ"ל דכיון דלחלין קרוב דלחולין, מדבר התנא גם אודותיו בברייתא זו.

ועכ"פ הנוסח שלפנינו, ושכתב הר"ן שהוא ברוב הנוסחאות, אין הר"ן יכול לקבלו, דזה סתירה ממש בב' שורות בברייתא א'.

אמנם, בתוס' כאן, ובפי' הרא"ש יש להם מהלך אחרת בברייתא.ויש להם נוסח קצת אחרת בהברייתא. נוסח הנמצא בגי' שלנו, וכ"ה נוסח שמביא הר"ן היינו לחולין שאוכל לך אסור. אמנם, נוסח התוס' והרא"ש בברייתא היינו לא חולין. נוסח של משנתנו הוא לחולין. אבל בברייתא גורסים התוס' והראש לא חולין. ומבארים שרק כשאומר לחולין אומר הגמ' דלר"מ לא אמרינן מ"ל אש"ה. אבל כשואמר לא חולין אז גם ר"מ מודה שחל הנדר.

ומבארים דהיכא דאומר לא חולין הוה כאילו אמר להדיא קרבן, וגם ר"מ מודה.

וצריכים להבין בתוס' מדוע מודה ר"מ שלא חולין אין בו חסרון של מ"ל אאש"ה, מדוע אין פי' לא חולין אלא קרבן תלוי במ"ל אאש"ה.

וראיתי במנחת שלמה כאן שבאמת הגרשז"א נוקט (assumes) לפשיטות כדעת התוס'. אומר דמה יהיה הדין בא' שאמר שדבר זה יהיה היפך כשר. האם זה ענין למ"ל אש"ה? היפך כשר הוא ממש אופן אחר מלומר טרפה? וה"נ, לא חולין הוא ממש קדשים. הוא אופן אחרת לומר קדשים.

וכ"ז כשאומר לא חולין. אבל כשאמר לחולין, מבואר בתוס' דאז לא אמר תיבה שמשעותו קרבן, וכוונתו דלחולין יכול להיות להחולין, וא"כ צריכים אנו לברר אצלנו כוונת לשונו. והגמ' נוקט דכמו דלר"מ א"א מ"ל אש"ה, ה"נ לא נתקן דיבורו.

בענין זכרנו לחיים

וברצוני להעיר דמצינו בהלכה illustration של לשון זה של לחולין.

באו"ח סי' תקפב' מביא הטור מהמהר"ם מרוטונבורג דבעשי"ת כשמוסיפים בברכה א' דשמו"ע הנוסח שתיקנו הגאונים לורמ, זכרנו לחיים מלך ח"ב, שיש לדקדק לומר לחיים בשב"א, ולא בפתח, כדי שלא לשתמע לא חיים. והיינו יכולים לומר דחשש המהר"ם היינו דיאמר לא חיים. אמנם, ובמ"ב שם (ס"ק טז') מעורר שזהו דוקא בימי דין שאנו מדקדקים בזה. אבל בשאר הימים אי"צ לדקדק בזה, שהרי אנו אומרים השכיבנו לחיים, בפתח. והמ"ב מסיים דאין חשש בזה, משום דאחר כוונת הלב הן הדברים. ורואים דמה שלחיים בפתח יהיה משמע לא חיים, אין הפי' שאין לא שייכות אמיתי לזה, אלא שיש משמעות כזה בהלשון, אלא שתלוי בכוונת לב המתפלל, וכיון שכוונתו להחיים, זהו הסיבה שנמשך אח"ז משמעות לשונו לחיים. אבל אילו כיון להיפך, אז ל פתוחה קודם מילה מהפכת באמת הכוונה ללא.

וזהו כוונת התוס' והרא"ש כאן, דכשאומר לחולין, עצם הלשון אין מוכרח שהוא לא חולין, אלא אדרבא צריכים אנו insert כוונה זו כדי שיהיה נשמע לא חולין. והגמ' מדמה זה לר"מ לציור של בכלל לאו אתה ש"ה, שצריכים לתקן הלשון ולומר שהוא בכלל הן.

הכרעת הראשונים במחלוקת ר"י ור"מ

יוצא מסוגיית הגמ' דמשנה שלנו קאי כר"י, ולכן האומר לחולין שאוכל לך אסור. משא"כ לר"מ כשאומר לחולין אין הנדר חל, משום שא"א מ"ל אש"ה.

ולדעת הר"ן ה"ה באומר לא חולין מה שאוכל לך ג"כ תלוי בפלוגתא הנ"ל.

והשאלה היינו איך קי"ל לדינא, האם קי"ל כר"י דאמרינן מלאש"ה, או כר' מאיר דל"א מלאש"ה? ויש כעין סתירא איך לפסוק בזה. מחד גיסא, אצלנו יש סתם משנה כר"י, דהאומר לחולין מש"ל אסור. אמנם, הראשונים מביאים גמ' במס' גיטין ד' עה:, אתקין שמואל בגוטא דשכ"מ שיכתבו אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט. ומשמע דבעינן תנאי כפול, דאל"כ מדוע לא יכתבו סתם אם מתי ויהא גט. והראשונים דנים בב' סוגיות אלו.

הר"ן בסוגייתנו כתב דקי"ל כר"י, וכסת משנה שלנו. ומסביר דמה שלענין גיטין כותבים תנאי כפול היינו משום ב"ד טועים, שהם יסברו כר"מ, ואם יבוא גט שאינו כפול בפניהם יתירו האשה לינשא לעלמא אפי' אם לא מת השכיב מרע, ולכן תיקנו בגט לשן המהני אפי' לר"מ.

וכן ס"ל עוד כמה ראשונים, הרמב"ן והריטב"א.

אמנם, הרא"ש במס' גיטין (פ"ו סי' ט') כתב דמהגמ' במס' גיטין רואים דהלכה כר"מ. וכ' דאין לומר דתיקן כן לשופריה דשטר, דאדרבא, נפיק מיניה חורבא. דכשירגילו בלשוןזה של תנאי כפול בגט, ויבוא לפנים גט שלא נכתב בלשון תנאי כפול, יפסלו אותו שטר. ולר"י יצא מזה חורבא. ובע"כ דלקי"ל כר' יהודה דאי"צ לכפליה לתנאיה ומביא הרא"ש שגם בה"ג ס"ל כדעתו.

ולפי הרא"ש יצא ההלכה במשנה שלנו שאם אומר לחולין מה שאוכל לך לא יהיה נדר, משום דקי"ל כר"מ דמלאאש"ה, אבל אם אומר לא חולין לא אוכל לך היה אסור, משום דס"ל דבכה"ג מסכים ר' מאיר דאי"צ לכפול הלשון, וכמו שביארנו מהגרשז"א דהוה כאילו אמר היפך חוללין, שהוא ממש לשון קדשים.

ויש עוד שיטה בסוגיא זו שברצוני לדבר אודותיו, והוא שיטת הרמב"ם. ונר' שכדי לבאר דעת הרמב"ם האחרונים נכנסים הרבה בביאור ענין תנאים.

הרמב"ם הוא בפ"א של הל' נדרים, ובפשוטו יש כעין סתירה בדברי הרמב"ם.

בהל' יח' כותב הרמב"ם, האומר לחבירו כל מה שאוכל עמך לא והא חולין וכו' הרי"ז זה כמי שאמר לו כל מה שאוכל עמך יהיה קרבן שהוא אסור. ובפשטו זהו כר' יהודה במתני', ופוסק דאמרינן מ"ל אש"ה.

אמנם, בהלכה כ' פוסק דאם אומר חולין שלא אוכל לך, מותר. ובפשוטו אם אומר חולין שלא אוכל לך משמע שמה שכן יאכל ממנו הוא קרבן. וא"כ, לר"י יהיה אסור. וכן מפורש בגמ' בסוגיין בריש יא: דהברייתא שאומר חולין לא אוכל לך מותר קאי כר"מ, וכמו שמפרש הר"ן בסוגיין. ובע"כ שפוסק הרמב"ם כר"מ.

והראב"ד הקשה זה על הרמב"ם. לשון הראב"ד היינו, זה המחבר מזכה שטרא לבי תרי הוא. למעלה פוסק כחכמים דאית להו מ"ל אש"ה, לפיכך לא חולין ש, דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן. ןהכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר, ומוקים לה בגמ' כר"מ.

והראב"ד סיים בקושיא שניי'. ועוד, למעלה פסק כחכמים, והא קי"ל כר' מאיר דבעינן תנאי כפול.

ולתרץ קושיות הראב"ד יש בפשוטו מהלך פשוט [לענ"ד אי"ז מהלך אמיתי, דהא בפיה"מ כנר' גורס לא חולין במשנה, דלא כהרא"ש. ועוד, דאם גורס לחולין במשנה, מדוע אין מביא דינו, הא דרך הרמב"ם להביא מה שבש"ס. והכ"מ כ' שפוסק כר' אשי, ונמנעתי להביא דבריו מפני צורך האריכות], וכ"כ הרדב"ז והמשנה למלך, דהרמב"ם ס"ל כהררא"ש והתוס', דהיכא דאומר לא חולין גם ר"מ מודה דאי"צ תנאי כפול. ולכן בהל' כ' שאומר שלא יהיה חולין קאמר דהוה כקרבן. משא"כ בהלכה כ' שאומר שמה שלא אוכל לך חולין, ונצטרך לדקדק מזה דמה שאוכל יהיה קרבן, לזה בעינן לומר מ"ל אש"ה, ולכן לא הוה נדר. וזה מתרץ גם קושיא הב' של הראב"ד, דאנן קי"ל כר"מ, ואיך פסק בהלכה יח' כר' יהודה, ואם הרמב"ם סובר כהרא"ש והתוס', א"כ גם הל' יח' כשואמר לא חולין ג"כ אתיא כר' יהודה.

והראב"ד יתכן שראי לשיטתו, דאמרנו שהר"ן הקשה על מה שהברייתא שפוסק כר"מ דמלאאש"ה מביא ציור של לא חולין לא אוכל לך. והר"ן מביא שמחמת קושיא זו הוצרך או לסלק כל הבבא, או לגרוס כהראב"דשמשנה הגי' של לא לא חולין לחלין, וכוונתו שנודר בחלות תודה. נמצא לפי"ז שהראב,ד לא נחית כלל לחילוק של הרא"ש והתוס', ולכן לשיטתו מקשה כאן על הרמב"ם.

דעת הרמב"ם בהכרעתו במחלוקת ר"י ור"מ

וברצוני לעמוד על עוד נקודה בהראב"ד כאן. הראב"ד מקשה איך פוסק הרמב"ם בהלכה יח' כר' יהודה, הא קי"ל כר"מ. וברצוני לעמוד on what basis היה כ"כ פשוט להראב" שקי"ל כר"מ. ובע"כ שאן פשוט לו מדברי הרמב"ם בהלכה כ', שהרי זה היה קושייתו הראשונה, שהרמב"ם זיכה שטרא לבי תרי.

וברצוני לעמוד מהו באמת שיטת הרמב"ם, האם פוסק בתנאי כפול כר"מ, וכדעת הרא"ש, או כר"י כודעת הר"ן.

ויש כמה סתירות בדעת הרמב"ם. בפ"ו המל' אישות (הל' ב') מביא הרמב"ם דכל תנאי שבעולם, בין בקידושין, בין בגיטין, בין במקח וממכר, בין בשאר דיני ממון, צריך להיות בתנאי ד' דברים. ובהל' ג' כותב דא' מן הדברים שצריך להיות היינו תנאי כפול. והיינו כר' מאיר שמביא הגמ' בסוגיין דס"ל במס' קידושין דבעינן תנאי כפול.

אמנם, הגמ' בסוגיין מביא המקור שר' יהודה חולק על ר"מ ממתני' דהמוציא אשתו משום איילנות, דר"י לא יחזיר עולמית, ולחכמים, והיינו ר"מ יכול להחזירה, ומבואר בגמ' דפליגי במכלל לאו אתה ש"ה. והרמב"ם בהל' גירושין (פ"י הל' יב') פוסק ג"כ דלא יחזיר עולמית, והיינו כר' יהודה, וכ"כ המ"מ שם להדיא דטעם הרמב"ם משום דפוסק כר' יהודה. ובאמת ב' גמרות אלו הם בדיוק הב' ראיות שמביא גמ' דידן. ממשנה דתנאי כפול מביא הגמ' שלנו המקור דדעת ר"מ דמ"ל אאש"ה, וממשנה דאילונית לא יחזר עולמית מביא הגמ' שלנו מקור דדעת ר"י דאמרינן מ"ל אש"ה. והרמב"ם פוסק כב' המשניות. א' שהוא כר"מ, וא' שהוא כר"י!

וכדי לתרץ סתירה זו יש להביא רמב"ם במקום ג'. הרמב"ם בהל' אישות פ"ו הל' טו' כותב בד"א (שחלות הקידושין הוא משעת קיום התנאי) בשהיה שם תנאי שיחול לאחר זמן, דלא אמר מעכשיו. (כגון שאומר לה שאם אתן לך מאתים זוז, אז תתקדשי לי באותו זמן בדינר זה). אבל אם אמר שכשאתן לך מאתיים זוז תתקדשי לי מעכשיו בדינר זה, מקודשת מיד. ובהל' יז' מבואר דאי"צ לדיני תנאים, ומפורש שם דלא בעינן תנאי כפול כשאומר מעכשיו.

ויסוד זה מבארים הגאונים, דרק היכא שיעשה החלות לאחר זמן, אז לומדים מתנאי ב"ג וב"ר שיש דיני תנאים, דומיא דהתם, דהירושה של בנ"ג וב"ר היה כשקיימו תנאם. משא"כ כשאומר ע"מ, אי"צ לדיני תנאים.

ולפי"ז אנו יכולים להבין, מדוע בהל' גירושין פוסק הרמב"ם דהמוציא את אשתו משום איילונית א"י להחזריה. והיינו משום דשם אינו אומר אם, אלא הגירושין הוא מעכשיו. משא"כ בהל' אישות, שם מיירי בתנאי שיחול אחר זמן.

אלא דעדיין [צ"ב, דמבואר בסוגיא דאיילונית דלחכמים יכול להחזירה. ובפי' המשניות כ' הרמב"ם דחכמים שם הוא ר' מאיר. וא"כ, מבואר דלר' מאיר אין שום חילוק בין תנאי של אחר זמן, מעכשיו, או תנאי של מעכשיו. וא"כ, ממ"נ, האם הרמב"ם פוסק כר"מ או כר"י. אם פוסק כר' יהודה, הי"ל לפסוק כן בכל תנאי, שאי"צ תנאי כפל. ואם פוסק כר"מ א"כ מדוע מביא הדין שאילונית לא יחזור עולמית.

ועוד] צריך להבין, דאמרנו דמבואר בסוגיין דנדרים, ממה שפסק הרמב"ם באומר חולין לא אוכל לך דלא הוה נדר, דמבואר שפוסק הרמב"ם כר"מ דמלאאש"ה.

וצ"ע דבסוגיין אינו אומר תנאי שיחול לאחר זמן, וא"כ מדוע פוסק הרמב"ם כאן דמ"ל אאש"ה.

הסטייפלר בקה"י ביאר ביאור יסודי בדברי הרמב"ם הוא מבסס דבריו על דברי הרמב"ן, שהוא מסביר שכוונתו דיש חילוק בדין מ"ל אש"ה בין אם אותו הצד שאינו נוקב צריך לברוא חלות, לבין אם אותו צד צריך רק להגדיר הצד שמדבר.

וביאר דמבואר בגאונים דהיכא דהתנאי נעשה לאחר זמן, כגון שמקדש אשה בפרוטה כשיתן לה מאתים זוז, אז לומדים מתנאי ב"ג וב"ר שכדי להפקיע המעשה של נתינת קידושין בעינן דוקא פרשת תנאי. וא"כ, מה שצריך לכפול התנאי הוא כדי לברוא תנאי. ובלא תנאי כל דבריו בטלים ויש לו מעשה קידושין, וכדי לברוא תנאי בענין אמירה ממש, ולא מספיק מה שבכלל לאו אש"ה.

משא"כ כשמקדש ע"מ שיתן לה ר' זוז, אז אמרנו מהגאונים דאי"צ שתנאי יפקיע המעשה קידושין, אלא הוא מקדש לה רק על צד א'. וא"כ כיון שאומר שמקדש לה עכשיו רק אם יתן לה ר' זוז, אף שלא דיבר מה יהיה אם לא יתן לה ר' זוז, דמ"ל אאש"ה, מ"מ כיון שלא אמר שמקדש אותה על צד זה, א"כ לא הוה קידושין אם אינו נותן לה ר' זוז.

ולפי"ז ביאר הסטיפלר דמובן מאד הסוגיא בנדרים, ופסק הרמב"ם. דבנדרים צריך שהדיבור שלו יברוא נדר. וא"כ, כשאומר לחבירו חולין לא אוכל לך, א"כ מעולם לא אמר להדיא שמה שאוכל לך יהיה קרבן, ולכן שפיר לא הוה נדר, ודעת הרמב"ם לפסוק כר"מ היכא דבעי אמירה.

[בקובץ שיעורים (ח"א ב"ב סי' תלח') מביא ר' אלחנן ביאור בדעת הרמב"ם, וברצוני להביא דברי ר"א ולהאריך קצת בזה.

ר"א לומד שלדעת ר"מ יש ב' טעמים מדוע בעינן תנאי כפול. א' משום שס"ל שאין אומדנא של מכלל לאו אש"ה, ולכן צריך לנקוב אותו הצד להדיא. ב' מלבד מה שחסר באומדנא, יש הלכה של תנאים דילפינן מדין ב"ג וב"ר, דבעינן שיהיה התנאי כפול.

וקאמר ר"א דהרמב"ם פסק כר"מ רק בדין תנאים, אבל בדין אומדנא לא פסק כמותו, אלא פסק כר' יהודה דס"ל דיש אומדנא של מ"ל אש"ה. ולכן לענין תנאי, פוסק דבעינן תנאי כפול. משא"כ לענין מוציא אשתו משום אילונית, שם הוה דין של מעכשיו, ואין שייך דיני תנאים. וכל השאלה היינו אם יש אומדנא במה שאומר שמוציאה משום שהיא אילוניתשאינו מדרש אותה]

דף י''א

בביאור הא דלחולין אסור, ובענין ספק נדרים להחמיר

א ר''ן

ב מל''מ פ''א מהל' נדרים הי''ח

ג ר''ן לעיל דף ב'

ד תוס' ורא''ש

ה ר''ן ורא''ש לקמן יח:

ו רא''ש לעיל דף ו.

ז ריטב''א

ח שלמי נדרים לעיל דף ה:

בענין מכלל לאו אתה שומע הן, ובישוב שיטת הרמב''ם

א ר''ן, רשב''א, וראב''ד בהשגותיו פ''א הל' כ'

ב תהרא''ש

ג רמב''ם פ''א מהלכות נדרים הלכה יח' וראב''ד בהל' כ'

ד לח''מ שם וגר''א בביאורו חו''מ סימן כז' סעיף ב

ה ריטב''א

ו רמב''ם פ''ו מהלכות אישות הלכה יז'

ז ר''ן גיטין דף מו עמוד ב מובא באבנ''מ סימן י'

ח קו''ש ב''ב אות תלז בשם הגר''ח

ט קו''ש ב''ב אות תלח'

י רשימות שיעורים פ''ג קידושין

יא קהילות יעקב סימ ן ט וחידושי הגר''ש

יב תרי''ד, ובזה יש לישב השגת הראב''ד מהלכה כ'

דף יב'

בענין התפסה

א גמ' שבועות דף כ עמוד א

ב ריטב''א לעיל דף י עמוד ב ולקמן דף יד עמוד א

ג רי''ף שבועות שם

ד רמב''ן רפ''ב דנדרים

ה ריטב''א שם

ו ר' אלחנן בחוברת אור התורה, ע''ע בר''ן בשיטת הרי''ף רפ''ג דשבועות

ז רמב''ם פ''א מהלכות נדרים הלכה ז', ח', ט' ובפ''ג הלכה ג', ד', ה'

ח קונטה''ב סימן לב'

ט הגר''נ מובא בס' ביכורי ראובן דף ב ובדף יג עמוד ב

בביאור שאלת רמי בר חמא

א תוס' ד''ה בנותר ופיגול קא מתפיס

ב רא''ש בנזיר דף כב'

ג הגר''ח בחידושי הגר''ח עהש''ס סימן קצח' ובכתבי מרן הגרי''ז נזיר שם

ד ר' אלחנן בחוברת אור התורה

ה גמ' נזיר דף כב עמוד ב

ו ר''ן לקמן דף יג עמוד א בשם הרמב''ן

ז רמב''ם פ''ג מהלכות נדרים הלכה ה'

ח עיין בשיעורי הגר''ש ובחידושי ר' ראובן

בביאור יסוד דין דבר הנדור

א ר''ן בסוגיין, ובר''ן לקמן דף טז עמוד ב

ב רשב''א בשם הראב''ד וראב''ד בהשגותיו פ''א הלכה יא'

ג גמ' לקמן דף לד

ד חידושי הגרש''ש

ה שטמ''ק מנחות דף ד'

ו ביכורי ראובן בשם הגרש''ב זצ''ל

ז רא''ש ותוס'

ח הגרע''א ורש''ש

ט רמב''ם פ''א מהל' נדרים הלכה י'

דף יג'

בענין מצוה להקדיש בכור ובביאור המחלוקת בין רבי יעקב ורבי יהודה

א כתבי מר''ן הגרי''ז נזיר דף ד'

ב יראים

ג ספר הפרנס סימן שב' מובא בס' חבצה''ש פ' ראה

ד חידושי הגרש''ש

ה לח''מ פ''א מהלכות נדרים הלכה טו'

ו מחנ''א נדרים סימן י'

ז טור סימן רטו'

ח תולס' לעיל דף יב עמוד א

ט קה''י סימן י'

י חידושי הגר''ש סימן יב'

יא קר''א נזיר דף ד.

יב מנח''ח מצוה יח' אות ל'

יג' ערל''נ ר''ה דף ו עמוד ב

יד חרדים פ''ד אות יח' מובא בס' שמועת חיים ערכין שם

בביאור שיטת הרמב''ם בהתפסה בבשר בכור

א רמב''ם פ''א מהלכות נדרים הלכה טו' ובראב''ד שם

ב כ''מ שם בשם ר' אברהם בן הרמב''ם

ג מרן הגרי''ז מובא בקונטה''ב ובחידושי הגר''ש

ד חידושי הגר''ש וחידושי הגרנ''ט

ה ר' אלחנן בקובץ אור התורה

ו ספר שמחת החג סימן כ'

ז ע''ע ברבינו אברהם מן ההר

ביסוד איסור דרבנן בנדר בדבר שאין בו ממש

א ר''ן

ב רשב''א

ג שעה''מ פ''ג מהלכות נדרים הלכה י'

ד רע''א בגליון שו''ע יו''ד סימן ריג סעי' א'

ה רמב''ם פ''ג מהלכות נדרים הלכה יב'

ו גמ' לקמן דף טו' ברש''י ר''ן ותוס' שם

ז ריטב''א לעיל דף ו עמוד א

ח שיעורי הגר''ש

ט ר''ן ורשב''א לקמן דף טו עמוד ב בענין הנאת תשמישך עלי

בביאור הא שצריכים יד לקידושין

מתפיס בבכור

אנו קיימין בנדרים ד' יג'. הגמרא הוא המשך מהסוגיא שלפני זה, שהתחיל בד' יא:, בבעיא דרמב"ח, שחיקר במיור שיש לפניו חתיכה של בשר של שלמים אחר זריקת הדם. והדין היינו שבשר שלמים אחר זריקת הדם הוא באמת מותר באכילה, ואם היה מתפיס אדם עליו להדיא, כגון שאמר ככר זה עלי כבשר שלמים אחר שנזרק הדם, היה מותר. השאלה של הגמ' היינו היכא שמונח חתיכתשלמים לפניו, ואומר על הככר זה כזה, האם בעיקרו קמתפיס, דהיינו על באיסור שהיה עליו תחילה, או בדהשתא קמתפיס, על הדינים שהם עכשיו עליה, ועכשיו א"א להתפיס עליו.

והגמ' בד' יב: בסופו רצה לתלות שאלה זו של מעיקרא קמתפיס או בדהשתא קמתפיס במחלוקת תנאים. .דאם המתפיס בבכור, שאמר הרי עלי כבכור, ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר. וביאר הגמ' דממ"נ, אם מתפיס בבכור קודם זריקת דמים, הר"ן מסביר דאומר הרי עלי בשר זה כבשר בכור לפני זריקת דמים,א"כ כיון שלבכור קודם זרקית דמים יש בו דיני הקדש מדוע לא יועיל להקדישו. ואם הוא לאחר זריקת דמים, א"כ מה טעם מי שאוסר. אלא בע"כ דמיירי בציור כעין חקירת רמב"ח, שמונח לפניו חתיכה של בכור לאחר זריקת דמים, ואומר הרי עלי ככר זה כבכור זה, ופלוגתת ר' יעקב ור' יהודה אם נאסר הככר היינ משום דפליגי אם בעיקרו קמתפיס, או בהתירא קמתפיס.

והגמ' מדחה פירוש זה, ומפרש דלעולם י"ל דמיירי קודם זריקת דמים, ובר"ן כ' דה"ה דמצי לומר דמיירי דמתפיס בבכור סתם. וטעם ר' יהודה המתיר היינו משום דדורש הפסוק כי ידור, לומר דבענין דבר הנדור. ואי"ה בקרוב נסביר מהו משמעות לשון "דבר הנדור".

ובגמ' איתא דבאמת גם ר' יעקב האוסרו מסכים שבעינן דבר הנדור, רק שסובר שיש דרשה של לה', שבא לרבות בכור. ל' הגמ' היינו שבא לרבות דבר האסור, והר"ן פי' דכוונתו דוקא לענין בכור משום שמצוה להקדישו, אבל פשוט שגם ר' יעקב מסכים שאין להתפיס בדבר האסור ממש כנבלה וטרפה.

והגמ' מסביר דלר' יהודה לה' בא לרבות חטאת ואשם, שהיה הו"א שאין מועיל להתפיס בהם. והגמ' contrasts חטאת לבכור, דחטאת מתפיס בנדר, ובכור לא מתפיס בנדר.

טעם דחטאת ואשם מקרי דבר הנדור

בפי' הרא"ש מסביר דמתפיס בנדר היינו שצריך הוא להקדישן. ואם אינו מקדישן אינו קדוש. אמנם, הר"ן כאן כ' דהכוונה דמתפיס בנדר היינו שהוא מברר איזו בהמה רוצה להביא. לשון הר"ן היינו לפי שמחמת נדרו הוא בורר בהמה זו שהוא מביא. ומבואר מל' הר"ן דאילו היה עליו דין להקדיש בהמה מסויימת, לא היה נקרא דבר הנדור אעפ"י שבלא מעשה המקדישו לא היה קדוש.

ולכ' קשה, דהגמ' בסוף הסוגיא מסביר דהטעם דר' יהודה חולק על ר' יעקב וס"ל דלא מהני להקדשי הבמה היינו משום אטו אי לא קדשיה מי הוה קדוש. ומ' דגם לר' יהודה אם היה צריך להקדיש בכור היה הבכור מקרי דבר הנדור.

וראיתי מר' שמואל רוזובסקי ז"ל (שיעורי הגר"שז כאן) כשמפרש שיטת הר"ן מפרש דכיון דא"א לקדש בהמה שיהיה בקדושת חטאת מעצמו, בלי שיהיה חיוב מצד התורה להפרישו, נמצא דאין מה שמקדישו בעצמו עושהו קדוש, אלא צריכים גם חיובי התורה לסייעו בעשותו קדוש. ולכן היה הו"א דחסר בזה בשם דבר הנדור, וקמ"ל בתיבה נדר לה', דגם כשיש סיוע מצד חיבוי התורה כדי לעשותו קדוש, גם זה נכלל בגדר איש כי ידור.

ולפי הגר"ש יש ליישב גם מה שהקשינו דמשמעות הגמ' היינ דגם ר' יהודה מודה בבכור דכל שהיה צורך להקדישו הוה ג"כ דבר הנדור, אף דבבכור פשיטא שאין יכול לברר איזו בהמה הוא רוצה. ולפי הנ"ל ניחא, אצל הבכור, אין לו חיוב המסדשם אין

וברצוני להעיר דיש קצת דיוק מהגמ' לשיטת הר"ן, וכפי שביארו, שהרי הגמ' שואל ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא בכור וכו' משמעות הגמ' היינו דיש איזו עדיפות על חטאת ואשם יותר מבכור, אלא שיש סברא דבחטאת ואשם עכ"פ הוא בעינן

גדר קדושת הפה של בכור

בסוגיא זו של מתפיס בבכור, האחרונים grapple עם שאלה יסודית, דכיון שבכור כבר קדוש מקדושת הרחם, איך שייך לומר דבזה שיש מצוה להקדישו בפיו ישתנה transformed לומר שיהיה בכור עכשיו דבר הנדור. כיון דבפשוטו אין דיבורו פועל כלום בקדושת הכבור, שהרי קודם שקידשו יש ממש אותו קדושה שיש בו אחר שמקדישו, א"כ הרי לא אין דיבורו גורם קדושה, ואיך שייך לקרות דבר זה דבר הנדור. ויש כמה מהלכים באחרוני לתרץ קושיא זו, ונר' שזה מאיר הרבה sheds a lot of light בהבנת ענין קדושת בכור.

במחנ"א (נדרים סי' י') הק' קושיא מסוגיין, על דעת הרא"ש (שבועות פ"ג סי' ד'), וכ"ה דעת תוס', דכ' דהיכא דיש על דבר בין איסור דאורייתא, בין נדר, והתפיס ממנו על דבר אחר, דאזלינן בתר האיסור. והק', דהלא ר' יעקב דס"ל דמתפיס בבכור חל הנדר מבאר הגמ' דסברתו משום דמצוה להקדישו. והק' המחנ"א, אפי' אם יקדישו בפה ויחול עי"ז קדושת נדר, הא נמצא שיש על בהמה זו בין קדושת בכור שהטילה עליו תורה, בין הקדשה הבא מחמת הנדר, וא"כ מדוע לא נימא שאין הנדר חל, כמו כל מקדיש דבר איסור שיש עליו איסורי תורה.

וחזינן מקושית המחנ"א חידוש גדול, דמה שמצוה להקדישו אינו מצוה בעלמא לומר עליו שבהמה זו קדוש. אלא שההקדש נותן עליו דינים חדשים להיות נאסר ע"י הנדר. נמצא דאחר שמקדישו there are now two dimensions of issur on this bechor, א' של איסור תורה, וא' של קדושת פיו. ולכן מקשה באיך אפשר להתפיס, הא דבר שיש עליו בין נדר בין אויסור א"א להתפיס בו.

והאו"ש (נדרים פ"ג הל' ה') תי' קושייתו, וחזינן התירוצו שהוא ג"כ לומד על דרך המחנ"א, אלא שיש לו much more nuanced approached. הוא מתרץ דיש חילוק גדול בין בכור שיש בו בין איסור בכור בין נדר של בכור, לשאר איסורי תורה שיש עליהם במקרה איזו נדר האוסרן. דבשאר איסורי תורה שיש עליהם איסור, למשל נבלה שאסרו בנדר, האיסורים הם ב' ענינים מופרדים, ולכן מקטינן דדעת הנודר היינו לאסור מחמת איסור התורה, ולא מחמת מה שזה מקדישו. משא"כ בבכור, הקדושה שמיחל עליו ע"י נדרו הוא ממש קדושת בכורה, אותו קדושה ממש שהתורה הטיל עליו, אלא שבא אותו קדושה ע"י פיו, ולכן מקרי דבר הנדור.

ויוצא לפי האו"ש דבכור הקדוש מרחם אמו יש בו ענין א' של קדושה, והוא האיסור שמטיל עליו התורה, ואחר שמקדישו מוסיף עליו עוד dimension של קדושה, שהוא קדושת בכורה שע"י פיו. וקאמר האו"ש דכיון דשניהם הם בחינות של קדושת בכורה, אמרינן דהמתפיס עליו מתפיס על קדושת הבכורה. [לכ' כוונתו דאין קדושת בכורה הבא מעצמו דבר שכ"כ נפרד מקדושת בכורה הנעשה על פיו, עד שנימא שדעתו שיש על א' סותר לדעתו שי על הב', ודוק.]

זהו מהלך המחנ"א והאו"ש.

הגר' שמעון שקאף (סי' ט') אמר מהלך קצת אחרת, והק' עוד קשיא. דכיון שהבכור יש בו קדושה מיד בצאתו מרחם אמו, א"כ איך אפשר שהבעתים יקדישו, הוא הוה דבר שאינו שלו. וביאר הגר' שמעון דכיון שיש מצוה עליו להקדישו, א"כ התורה נתנה אותו ברשותו כדי שיוכל להקדישו. וביאר ר"ש, דכשבאמת מקדישו, אז עכשיו הוא קדוש בקדושת הפה. ותלימדו הגר"ש (שיעורים סי' קיא) ביאר דכמדומה לו ששמע ממנו דכוונתו אינו שקדושת הבכורה שקידשו שמים פקע, אלא כוונתו שאחרי שמקדשו האדם יש ב' סיבות לאותו קדושה. יש סיבה של קדשו שמים, ויש סיבה נפרדת מחמת שקשדשו האדם. וכיון שסוכ"ס יש סיבת קדושה ע"י קדושת האדם, שפיר מקרי דבר הנדור לדעת ר' יעקב ויכול להקדישו. זהו מהלך ב' בהסוגיא.

ויש מהלך שלישית. ר' אלחנן בקובץ שיעורים (ח"ב מס' שבועות אות ז') לומד שאיה"נ שמה שמקדישו בפה אינו מיחל עליו קדושה אחרת בפועל. אמנם, כיון שהתורה אומר שמצוה להקדישו, א"כ בע"כ אותו קדושת הפה הוא מעשה שיש בו כח להקדישו, ואילו לא היה הבהמה קדוש כבר, באמת היה מיחל בו קדושה ע"י מעשה הקדש זו. אלא שלמעשה אין בו מקום שהקדושה יחול. הגר' אלחנן מדמה זה למי שעושה מום בבעל מום, דחייב משום מטיל מום בקדשים, אע"ג דבפועל לא פסלו שהרי כבר פסול, אלא זה עצמו שעשה מעשה שיש בכחו לפסלו מקרי כבר מטיל מום בקדשים.

ובחי' הגר"ח על הש"ס מביאים מהגרי"ז ג"כ ע"ד ר' אלחנן, אבל מוסיף בו נקודה עפ"י דעת הרמב"ם.

הרמב"ם (נדרים פ"א ה"י) מיירי בהטעם שחטאת ואשם מקרי דבר הנדור. ואמרנו שדעת הרא"ש היינו משום שצריכים להקדיש הבהמה, והר"ן כתב משום שצריך לברור הבהמה. אמנם, הרמב"ם מבאר באופן אחרת, והיינו משום שיכלוים לנדוב חטאת ואשם ע"י שיעשה א"ע נזיר. ומעורר הגרי"ז דשלון הגמ' והרמב"ם עצמו משמע דכל חטאת יכול לתפוס בו, ולא רק חטאת ואשם שמביא נזיר.

וביאר הגרי"ז דכיון שיש בקדושת חטאת ואשם אופן ששיך בו קדושת דבר נדור, כבר מקרי כל המין דבר הנדור. ועד"ז הוא בבכור. אף שאין הקדושה חלה בפועל ע"י קדושת הפה, כיון שמקרי קדושה, וע"ד שאנו אומרים מ' אלחנן, כבר כל המין מקרי דבר הנדור.

לסיכום, יוצא שיש ג' שיטות בעינן מתפיס בבכור, מה פועל ע"י שמקדישו, ומדוע לר' יעקב מקרי שהבכור הוא דבר הנדור. דעת המחנ"א והאו"ש שע"י שמקדישו בפיו מיחל בו תוספת קדושת הפה (a new dimension of kedusha), ויכול להתפיס ע"י קדושה זו.

דעת ר' שמעון, וכפי שביארו הגר"ש, דע"י שמקדישו עושה שהקדושת בכור שיש בו יהיה לו עתה ב' סיבות.

דעת ר' אלחנן והגרי"ז שקדושת הפה אינו חל בפועל בקדושת הבהמה, ואעפ"כ מהני שהבכור נקרא דבר הקדוש.

ביאור שיטת הרמב"ם במתפיס בבכור

עוד נידון גדול בסוגיא דמתפיס בבכור הוא דעת הרמב"ם. ברמב"ם יש מה שנר' at first glance כסתירה.

בפ"א בהל' נדרים כותב הרמב"ם בהל' יג', הואמר הרי [פירות אלו] עלי כבכור, הרי הן מותרים, שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להפיסו בנדר, שנאמר בו לא יקדיש איש אותו. בפשוטו נראים דבר הרמב"ם אלו פשוטים, שפוסק כר' יהודה בסוגיין, דאין יכול להתפיס בבכור.

אמנם, הרמב"ם ב' הל' אח"כ, בהל' טו', מדבר אודות איבעיא שלנו, האיבעיא של רמב"ח, היכא דמחית בשר שלמים לפניו, ואמר זה כזה. והרמב"ם מחלק בזה בין בשר שלמים לבשר בכור. דאם הקדשים שרוצה להתפיס בהם הוא שלמים, אז אין חילוק בין אם השלמים הם קודם זריקת דם או אחר זריקת דם, הפירות שמתפיס בהם אסורים.

וזה משום שהרמב"ם פוסק דבעקירו קמתפיס. והרמב"ם באמת מסיים שאפי' אם הבשר שלמים הוא לאחר זריקת דם, מ"מ אסורים, שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור.

ואח"כ כותב הרמב"ם שזהו בסתם שלמים. אבל אם היה הבשר בכור, אז אם היה קודם זקיקת דם, הפירות אסורים. אבל אם אחר זריקת הדם, הרי זה מותר. זהו דעת הרמב"ם. וכל המפרשים תופסים עליו.

הראב"ד מקשה על הרמב"ם, דמהו החילוק בין היכא דהבשר הוא קודם זריקת דמים או אח"כ. שהרי לר' יהודה דלא מהני התפסה בבכור, אפי' קודם זריקה לא מהני. ולר' יעקב דס"ל דמהני התפסה בבכור, א"כ שכיון שהרמב"ם פסק דבעיקרו קמתפיס, גם לאחר זריקה לא מהני. ובכ"מ מוסיף דהרמב"ם בעצמו פסק [לפני ב' הלכות] כר' יהודה דמתפיס בבכור מותר, וא"כ איך מהני כשיש כאן חתיכה של actual בכור, ואמר זה כזה, הא כיון דבכור לא מקרי דבר הנדור, א"כ חתיכת בשר זה ג"כ לא מקרי דבר הנדור.

קושיא זו על הרמב"ם כבר ר' אברהם בן הרמב"ם ג"כ נשאל עליו (בשו"ת ברכת אברהם), ותי' דיש חילוק בין השם של בכור, דהוא דבר האסור, לעצם חתיכה של בשר בכור, שהוא באמת שלמים, ויכול להתפיס בו. זהו תי' ר' אברהם בן הרמב"ם, אבל עדיין צ"ב א' מהו החילוק בין אם הוא מתפיס בכור עצמו, או מתפיס בחתיכת בכור. ועוד צ"ב, דאפי' אם נימא דיש על חתיכת בשר קדושת שם של שלמים, מהו החילוק בין קודם זריקת הדם או אחר זריקתו. כיון דאנן קי"ל שמעיקרו קמתפיס.

בחי' הגר"ח על הש"ס מביאים מהגרי"ז ביאור רחב במהלך ר' אברהם בן הרמב"ם. כבר אמרנו דדעת הרמב"ם דהטעם שיכול להתפיס בחטאת ואשם אינו משום שחטאת ואשם צריכים שהוא יקדישם, דזה עצמו שצריכים להקדישם אינו עושה אותו לדבר הנדור, כיון דחייב להקדישם. והטעם דיכול להתפיס בהם היינו משום דכיון שיש במין חטאת ואשם דבר הבא בנדר, כבר כל המין נחשב כדבר הנדור, אף שאין חטאת זה בא בנדר.

ומסביר הגרי"ז דבכל בכור יש ב' ענינים. יש קדושת בכור הנעשה בידי שמים, ואינו בא ע"י נדר, וכמו שמבואר בקרא שמביא הרמב"ם בהל' יג', לא יקדיש איש אותו. אבל עדיין יש בו דין קדושת קרבן ככל קרבן. ואף שבקרבן זה אין הקדושת קרבן בא ע"י הקדש האדם, כיון שבמין קדושת קרבן יש שבא בנדר, ע"י קדושת האדם, שפיר שייך בו התפסה.

והגרי"ז מסביר ע"י יסוד זה דעת ר' יעקב. דדעת ר' יעקב היינו דכיון שמצוה להקדישו, א"כ כשמקדישו מה שנותן בו הוא קדושת קרבן, וקדושת קרבן יש במינו

ולכן מסביר הגרי"ז דזהו החילוק בין המתפיס בשם בכור בעלמא לר' והודה, למתפיס בבשר בכור. דכשמתפיס בבכור עצמו, הרי מקדיש בקדושה שאין במינו דבר הנדור. משא"כ כשמתפיס בבשר בכור, כיון שיש על הבשר קדושת קרבן יכול להתפיס עליו.

רק שעדיין קשה, שאם אמרינן דכשמתפיס בבשר בכור מתפיס בקדושת קרבן שיש בו, א"כ גם במתפיס בבכור אחר זריקת דמים, כיון שהרמב"ם ס"ל דבעיקרו קמתפיס, מדוע לא נימא דמתפיס בקדושת הקרבן שהיה עליו קודם?

וביאר הגרי"ז דיסוד השאלה אם מעיקרא קמתפיס או בדהשתא מתפיס היינו האם מתפיס בדינים שיש כאן בחתיכה שמתפיס עליו, או"ד שמתפיס בתחילת סבת האיסור. ולפי"ז, בבכור שאחר זריקת הדם ממ"נ א"א להתפיס בו. דאם מתפיס בדינים שיש עליו עכשיו, א"כ אחר זריקת הדם הרי הותר באכילה. ואם מתפיס בסבת הקדושה, הרי סיבת הקדושה הוא קדושת בכורה, ולא שייך להתפיס עליו.

זהו הביאור בשיטת הרמב"ם, וזהו ביאור כוונת הר"א בן הרמב"ם במה שמחלק בין מתפיס בשם בכור, או במתפיס בחתיכת שלמים.

אמנם, ברצוני להעיר ב' הערות על מהלך הגרי"ז. א' דהרמב"ם בהל' טו' כשמדבר אודות מה דמהני להתפיס בבשר בכור מיירי בבשר. הוא מחלק בין בשר קודם זריקת הדם, לבשר שאחר זריקת הדם.

מה יהיה אם יש לפניו בהמה שקדוש בקדושת בכור קודם שחיטה, ולקח פירות, והתפיסם באותו בהמה, ואמר פירות אלו כבהמה זו?

ולכ' לפי הגרי"ז יוצא דכיון שאינו מתפיס בשם בכור, אלא בבהמה מסויימת, נמצא דמפיס בעיקר קדושת קרבן שיש על בהמה זו. וזה כמו מתפיס בבשר בכור אחר שחיטה, שאמרינן שמתפיס על קדושת קרבן הנמצא בבשר זו. ולפי"ז נצטרך לומר דמה דנקט הרמב"ם בשר בכור, היינו רק כדי להבחין בזז החילוק בין שלמים, ובבשר שלמים הו המקום שהיה ההו"א לחלק בין קודם זריקה לאחר זריקה, ובבשר בכור באמת קיים חילוק זה, ולכן נקט הרמב"ם ציור של בשר בכור.

עוד הערה היינו דמהלך הגרי"ז הוא רק לשיטתו שמסביר דהבעיא מעיקרו קמתפיס או בדהשתא מתפיס היינו שחקור רמב"ח אם מתפיס בעיקר סיבת חלות הקדושה, או בדינים שהם עכשיו עליה, ולכן י"ל החשבון שאומר, דממ"נ בבכור אחר זריקת דמים אין מקום להתפיס בו, שהרי אם מתפיס בסיבת הקדושה א"כ מתפיס בעצם קדושת בכור, שאינו קדושה ע"י האדם, והוה דבר האסור, כל' הגמ'.

וה"ה שיש מקום לביאורו לפי מה שאמרנו שמסביר הר"ן במס' שבועות, דל' מעיקרו קמתפיס היינו בעיקר שם שלמים, ועד"ז י"ל דאם מתפיס בעיקרו, מתפיס בעיקר שם בכור. אבל לפי הראשונים שענין מתפיס בעיקרו היינו שמתפיס בהדינים שהיו בחתיכה קודם לזה, א"כ קודם לזה היה עליו דין קדושת קרבן ג"כ, ואפי' כשחל הקדושה מרחם אמו, חל קדושת קרבן ששייך במינו דין התפסה, א"כ גם במפתיס אחר זריקת הדם, כיון דבעיקרו קמתפיס חל בו ההתפסה.

ובאמת לשון הרב"ם בהל' טו' כשמסביר עינן של מעיקרו קמתפיס היינו "שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אוסר". ולכ' פשטות לשון ( the simple reading) הרמב"ם היינו שמתפיס בדין שהיה עליו בזמן שקודם לזה. ולפי הגרי,ז הא כל הזמן הקדום של בכור ג"כ שייך להתפיס בו, ורק בשם בכור א"א להתפיס.

בחי' הגרנ"ט (סי' נב') לומד ג"כ ע"ד מה שאמרנו בשם ר' אברהם בה"ר, שיש בכל בכור גם קדושת שלמים, אבל לומד דדעת הרמב"ם היינו שכדי להתפיס ביענן ב' תנאים. א' שיהא דבר הנדור, והיינו שבא בנדר ולא בחובה. וב' מה שקדושתו ע"י אדם. ומסביר שלמשל חטאת קדושתו ע"י אדם, שהרי צריך שהאדם יקדיש אותו. אבל מה שהוא דבר הנדור היינו רק משום שבמינו נדור, ע"י חטאת נזיר.

ובכור, אף שיש עליו שם שלמים ומקרי שבמינו נדור, אבל חסר קדושתו ע"י אדם. דדעת ר' יהודה היינו דמה שמקדישו האדם הוא מצוה בעלמא, וקדושת בכורה הוא באמת קדושה מרחם אמו.

ומסביר הגרנ"ט דכל זה רק קודם שחיטה. אבל אחר שחיטה יש דין המבואר במס' מנחות ד' עח: דסכין מקדש הבשר. וא"כ, אחר שחיטה יש בבכור גם התנאי שבא קדושתו ע"י האדם, ולכן שפיר יכול להתפיס בו.

ויוצא לפי מהלך הגרנ"ט דאם התפיס בבהמת בכור בחייה, ואמר פירות אלו כבהמה זו, לא מהני ההתפסה, שהרי באותו שעה ל"ה דבר קדושתו בידי אדם.

ובעצם המלך הרמב"ם, הגרנ"ט בעצמו לומד דבעיקרו קמתפיס היינו שמתפיס בעיקר הקדושה. אמנם, אפי' אם נימא דהכונה בעיקרא קמתפיס היינו מזמן שהיה קדום, יש מקום לומר דאם מעיקרו קמתפיס אין הכוונה שהולכים בזמן קדום at an arbitrary time שהיה בו קדושה, אלא צריכים לילך בזמן הקדום the original זמן שהיה בו קדושה. ואז היה קדושת הבהמה רק בידי שמים.

ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם. דבל' יג' פוסק דהמתפיס פירות בבכור אינו נדר, היינו משום דאף דבכור יש במינו נידר, כיון שהוא שלמים, מ"מ הרמב"ם פוסק כר' יהודה דבכור לא הוה קדושתו בידי אדם, ולכן א"א להתפיס בו. משא"כ בהל' טו', כשמתפיס בבכור קודם זריקת הדם, כיון שהוא אחר שחיטה, אז יש בהבכור גם קדושה בידי אדם.

משא"כ כשמתפיס בבשר אחר זריקת הדם, אז ממ"נ, אם מתפיס כמו שהוא עתה, הא אין בו קדושה האוסר אותו. ואם הוא מתפיס מעיקרו, דהיינו בזמן הקדום שחל עליו דינים, הא באותו זמן לא היה קדוש ע"י אדם (ואולי שזה באמת גם כוונת הגרנ,ט במש"כ עיקר קדשותו).

משנה דקונם פי מדבר עמך

המשנה סוף פירקין מביא הלכה, שאם א' אומר קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך, רגלי מהלכת עמך, שהנדר חל. ויש נידון בראשונים האם כוונת הנודר שהנודר אוסר על עצמו לדבר עם חבירו, או שאוסר על חבירו הדיבור עמו. הרמב"ם בפי' המשניות מפרש להדיא שמיירי שהנודר אסר את עצמו לדבר עם הנידר, וכן הוא פשטות לשון הראשנים. אמנם, הרשב"א הבין שמשנה מיירי שאוסר הנאת דיבורו על חבירו. ואי"ה בגמ' נראה שיש חילוק גדול לדינא בזה.

הגמ' מקשה ע"ז, דמה עושה כשאיומר קונם פי מדבר עמך? הגמ' בההו"א מבין שהוא אוסר הדיבור על פיו. הא דיבור הוא דבר שאין בו ממש. ומקשה הגמ' מברייתא מפורשת, שיש חילוק בין נדר לשבועה, שהשבועה חל בין על דבר שיש בו ממש, בין על דבר שאין בו ממש, משא"כ נדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש. וכאן הדיבור אין בו ממש.

חילוק נדר ושבועה בענין דבר שאין בו ממש

והנה, הברייתא אינו מפרש הטעם שיש חילוק בזה ששבועה חל על דבר שאין בו ממש, ונדר אין חל על דבר שאין בו ממש. ומצינו בראשונים ב' מהלכים.

ובפשוטו היינו אומרים דהחילוק בין נדר לשבועה היינו דנדר הוא איסור חפצא, ושבועה הוא איסור גברא. חילוק זה מפורש בריש מכילתין. הגמ' מבאר שהטעם ששנה התנא דיני חרם אחר דיני נדר, ולא שנה דיני שבועה אחר דיני נדר, היינו משום דאיידי דתנא נדרים דאסר חפצא עליה, תנא חרמים שאסר חפצא עליה, לאפוקי איסור גברא שאסר נפשי' מן חפצא. שהם איסור ז"א דכדי שיחול איסור נדר בעינן שיהיה חפץ, והנדר עושה שדינים חלים על החפץ. ולכן בדבר שאין בו ממש, כגון שיאמר האדם שהוא קונם שאיני עושה מעשה מסויים, אין שום מקום שהאיסור יחול. משא"כ לענין שבועה, שאין איסור חפצא, אלא הוא איסור גברא, שאוסר עליו לעשות דברים מסויימים, אי"צ שיחול השבועה על חפץ, אלא די בכך שאוסר פעולה מסויימת על עצמו. וכן מפרש באמת הריטב"א בסוגיין, דבשבועה אן צורך שיחול האיסור על חפצא.

אמנם, הר"ן כאן ביאר באופן אחר, הוא כותב דהטעם ששבועה חל על דבר שאין בו ממש היינו משום שגוף האדם יש בו ממש. ולכ' מבואר מהר"ן שכמו שענין נדר הוא ענין של לא יחל דברו, הפי' שהדיבור צריך לחול על דבר, וע"י שמשתמש באותו חפץ הוא מיחל האיסור שיש על אותו חפץ, כמו"כ בשבועה שענין מה ששבועה הוא איסור גברא אין הפי' דהתורה אוסר מעשה מסויים, אלא דהאיסור שורה על האדם.

ויתכן לומר שהריטב"א והר"ן הולכים בזה לשיטתם. הריטב"א כאן בד' יד' כותב דאדם המתפיס בשועה לא הוה התפסה. אמנם, בר"ן במס' שבועות (ח. בדפי הרי"ף) כותב דמה שאין יכול להתפיס בענין שבועה היינו שנשבע על ככר שלא יאכלנו, ואומר שככר זה יהיה כזה, אבל אם רואה אדם שנשבע שלא יאכל ככר זה, ואומר הריני כמותו, חל השבועה. והר"ן שם נחית לצד שזה מהני מדין התפסה. ולכ' שניהם הולכים לשיטתם. דהריטב"א שפי' שלא שייך התפסה לענין שבועה לומד דשבועה אין הפי' שחל על האדם, אלא שהאיסור גברא הוא ציווי התורה שלא יעבור על שבועתו.

אמנם, הר"ן הולך לשיטתו בסוגיין, דגם שבועה ענינה דוקא שחל על האדם. וכיון שיש חלות על דין האדם, שפיר יש מקום לומר שיכולים להתפיס בו.

יישוב המשנה

הגמ' מתרץ באומר יאסור פי לדיבורי, שמה שאוסר הוא הפה שלו, והוא דבר שיש בו ממש. פשטות לשון הגמ' היה משמע שהגמ' עושה אוקימתא, שהמשנה מיירי באומר יאסר פי לדיבורי. אמנם, הריטב"א מביא מר' חננאל דכוונת ר' יהודה היינו דכשאומר קונם פי מדבר עמך, הוא נעשה כאומר יאסר פי לדיבורי. והר"ח מכריח פירושו מהשורה שאח"כ בגמ', דאיתא דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך. והק' הר"ח דאם אנו צריכים לתקן לשון המשנה, ולומר שאינו כמו שנשנית, איך יכולים לדקדק בה דקדוק הלשון, דממ"נ מתני' אינה מתוקנת. אלא שהמשנה בדוקא קתני גם קונם פי מדבר עמך, ולכן אנו מדייקים מדלא קתני שאני מדבר עמך.

אמנם, יש ראשונים, התוס' רי"ד ועוד ראשונים, החולקים שחולקים על הר"ח. הם לומדים הגמ' כפשטיה, דמתני' מיירי דוקא שאומר יאסור פי לדיבורי. והוכחת הר"ח ממש"כ אח"כ דיקא נמי דלא קתני שאני מדבר עמך ביאר המאירי דהתנא הזכיר הפה, קונם פי מדבר, כדי שיהא קרוב לתקן הלשון ליאסור פי. משא"כ אילו ס"ל התנא דאין חסרון בנדר על דבר שאין בו ממש, היה אומר להדיא לשון של קונם שאני מדבר עמך. זהו תי' המאירי בדעת ראשונים אלו.

אמנם, רוב הניכר של הראשונים, הרמב"ן, והרשב"א והרא"ש, והר"ן, לומדים כמו שמביא הריטב"א בשם הר"ח, דכשאומר קונם פי מדבר עמך , הוה כאילו אומר יאסור פי לדיבורי. וכן נפסק גם בשו"ע סי' ריג' סעי' א'.

ביאור דעת הרשב"א והר"ן דטעם המשנה משום סתם נדרים להחמיר

והר"ן כאן, וכן מבואר גם ברשב"א, מבארים דמש"כ הגמ' דשאומר קונם פי מדבר עמך, דנעשה כאילו אמר יאסור פי לדיבורי, אין הכוונה שאנו מחליטים שזה בודאי פי' מילים אלו, ולא כפשוטו דאוסר פיו ממעשה דיבור. אלא כוונת דלשון קונם פי מדבר עמך סובל ב' פירושים. יתכן שכונתו שאוסר מעשה הדיבור, ויתכן ג"כ ששאוסר פיו מלדבר. ומבאר הר"ן דכיון דקי"ל דסתם נדרים להחמיר, לכן מפרשינן שכוונתו לאסור פיו מלדבר.

ולכ' יוצא מהר"ן והרשב"א חידוש, דמה יהיה אם א' אומר קונם פי מדבר עמך, ומפרש שכוונתו היה למעשה הדיבור. האם אמרינן דעכ"פ מה"ת חל הנדר או לא. ולפי הרשב"א והר"ן יוצא דמה"ת אינו נדר. שהרי סיפא דמשנה דסתם נדרים להחמיר היינו דפירושם להחמיר, דיכול לפרש כוונתו. וא"כ גם כאן יוצא לפי הר"ן דעכ"פ ת"ח נאמן לפרש כוונתו שהיה לאסור הדיבור עצמו, ולא לאסור פיו.

בהפלאת נדרים מקשה על דברי הר"ן, שהרי הר"ן מקשה the following question. הר"ן מביא המשנה דלקמן ד' יד: דאיתא דהאומר קונם שאני ישן, והיינו שאומר לשון שברור שכוונתו לאסור מעשה שינה, שהוא דבר שאין בו ממש. וקאמר המשנה דהרי זה בבל יחל. והגמ' בד' טו. מפרש דכוונת המשנה שהוא בבל יחל מדרבנן. דף דבר שאין בו ממש יש בו איסור מדרבנן. והק' הר"ן דמדוע הוצרך הגמ' בסוגיין לאוקמי המשנה דקונם פי מדבר עמך שהוה כמו שאומר יאסר פי לדובורי, מדוע לא תי' בפשיטות, דגם משנה שלנו מיירי מדרבנן, וכמו המשנה דד' יד:, בדף הסמוך.

ותי' הר"ן דהגמ' קושטא דמילתא קאמר, דבאמת משנה שלנו של קונם פי מדבר עמך מיירי אף מה"ת.

והק' ההפלאת נדרים, דאיך מפרש הר"ן דמה דמתרצינן דכשאומר יאסור פי לדיבורו הוא מטעם סתם נדרים להחמיר, מהו הסמרא של סתם נדרים להחמיר? מדוע באמת מפרשינן דבריו להחמיר? הרא,ש לקמן מפרש הטעם שסתם נדרים להחמיר היינו משום דהיה לו לשתוק. ולמשל אם א' אומר ככר זה עלי חרם, לא מתרצינן דיבורו שכוונתו לחרמי הים, דא"כ אינו פועל כלום בדיבורו. ובע"כ דכוונתו לאסור.

והק' ההפלאת נדרים, דתינח כשאומר אדם דבר המתפרש בב' אנפין, א' של איסור וא' של היתר, אמרינן דמסתמא יש לנקוט שכוונתו להאיסור, שאל"כ מה רוצה לפעול בדיבורו, הי"ל לשתוק. אמנם, כאן דיש לנו ב' צדדים לפרש דיבורו, א' מהם באופן של איסור דרבנן, וא' מהם באופן של איסור דאורייתא, איזו הוכחה יש לנו לומר שכוונתו לייצר איסור דאורייתא, דאולי כוונתו לייצר איסור דרבנן. ואין הוכחה במה שהי"ל לשתוק, שהרי אם שותק לא יהיה אף איסור דרבנן. וא"כ איך לומד הר"ן דכוונת הגמ' דמשום סתם נדרים להחמיר מפרשינן דיבורו דכוונתו דיאסור פי לדיבורי, דהוה איסור דאורייתא, דילמא כוונתו כפשוטו שאוסר פיו למעשה דיבור, וכוונתו לייצר איסור דרבנן?

ההפלאת נדרים תי' דבאמת צ"ב בעצם הדין של סתם נדרים להחמיר. שהראשונים פירשו שטעם הדבר משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והק' ההפל"נ דמדוע בעינן טעם זה, תי"ל דאפי' אם היה ספק השקול, הא ספיקא דאורייתא להמיר. ותי' ההל"נ דהטעם דלא אמרינן ספק דאורייתא להחמיר היינו משום דיש כאן חזקת היתר, שיש לו חזקה שלא נדר, ולכן מדין ספקות היינו אומרים דאין כאן נדר, ולכן צריכין להך סברא שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

וקאמר ההפל"נ, דתינח כשיש ב' צדדים, א' שאין כאן נדר, וא' שיש כאן נדר, אמרינן דיש לו חזקת היתר. אבל בציור זה של ספק נדרים שאין בהם ממש, דממ"נ יש כאן עכ"פ איסור דרבנן, א"כ אין כאן חזקת היתר. וא"כ חזר לנו לומר ספק דאורייתא לחומרא. ולכן אף דכאן באמת לא שייך הסברא של אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אעפ"כ אמרינן סתם נדרים להחמיר מטעם אחר, והיינו מטעם ספק דאורייתא להחמיר. זהו מהלך של ההפל"נ.

ולכ' קשה מאד להבין מהלך שלו. א' דדין סתם נדרים להחמיר אינו דין מספק, אלא הוא דין ודאי, וכל שאינו מפרש דיבורו לוקה (כמבואר ברמב"ם פ"ב ה"ז). וא"כ, אם כוונת הר"ן דכאן אזלינן לחומרא משום ספק דאורייתא להחמיר, איך מציין invoke הדין של סתם נדרים להחמיר, הא הוה דין מופרדת לגמרי. וגם נפק"מ לענין כשיש עוד ספק, דאם יש אומדנא של הי"ל לשתוק, א"כ הוה ודאי נדר, ואם יש עוד ספק הו"ל ספקא דאורייתא. אבל אם כל הסברא כאן הוה משום ספק דאורייתא לחומרא, אם יש עוד ספק, הוה ספ"ס ולהחמיר. וא"כ איך ציין הר,ן המשנה של סתם נדרים להחמיר.

ועוד קשה מה שאומר דכיון דממ"נ יש עכ"פ איסור דרבנן א"כ אין חזקת היתר, קשה להבין. דבדרגת דאורייתא אין כאן שום איסור. וא"כ כשאנו חוקרים אם יש כאן ספק דאורייתא שפיר יש לנו לומר שיש כאן חזקת היתר. וא"כ הדרא דינא דאין כאן דין ספק דאורייתא לחומרא. ותי' ההפל"נ צ"ע.

[ובעצם קושיית ההפל"נ דכיון שממ"נ יש איסור דרבנן א"כ אין כאן סברא שהי"ל לשתוק, דדילמא כוונתו לייצר איסור דרבנן. לכ' יש לדון במאי דקאמר המשנה בד' יד: בקונם שאיני ישן דהרי"ז בבל חל, האם כוונת המשנה לומר דיש דין חדש של נדר דרבנן, דנדר על דבר שאין בו ממש הוא נדר דאורייתא, ויש מציאות חדשה של נדר דרבנן אם הוה דבר שאין בו ממש. או"ד י"ל שבאמת אין כאן נדר. אלא שמ"מ כיון שהשתדל האדם לעשות נדר, אף שמשום technicality אין נדר, מ"מ חכמים אסרוהו. אבל לא מקרי שיש כאן נדר דרבנן. ובאמת המפרש שם במשנה מפרש בד' טו. דעובר על בל יחל מדרבנן, ולוקה מדרבנן. אמנם, ל' הר"ן שם היינו he contrasts דבשבועה על דבר שאין בו ממש, אסור מדינא. אבל בנדרים הוא אסור משום לתא דבל יחל. ומ' דמפרש כוונת הגמ' דהוה איסור בעלמא שחכמים אסורוהו. וא"כ, י"ל דכיון דאין מושג של נדר דרבנן, אלא שהוא איסור בעלמא, א"כ מי שעושה נדר תלינן דדעתו לעשות נדר שדובורו יאסר אותו, ולא שעושה נדר בל' שאין מהני.]

דף יז

חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה וחד קרא למיפטריה מן לאו דשבועה. והק' הקרן אורה דם אין לאו א"כ אין זה שבועה כלל ומה צריך קרא למיפטריה מקרבן. ותי' ע"פ הרמב"ן במלחמות סוף פרק ג' דשבועות דסבר דאם כולל דבר רשות עם דבר מצוה חל השבועה אבל זה רק לגבי לאו ולא לגבי קרבן, ולפי זה בעינן קרא גבי קרבן לפטר אם כלל דבר רשות. והבעל המאור שם סובר דאינו חל כלל, והרמב"ם הלכות שבועות פרק ה' הלכה י"ד משמע דחל גם לענין קרבן, ולפי הבעל המאור או לפי הרמב"ם א"א לתרץ כהקרן אורה. והקהלות יעקב תי' דבעינן קרא לומר דאינו חייב קרבן על שבועה עצמה וכמו שבועת שקר על לעבר, וציין לזה רש"י במס' שבועות דף כ"א ע"ב ד"ה ודף כ"ו ע"א ד"ה דמשמע כן.

יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. בהא דאין שבועה בתוך שבועה כתב הרא"ש דהוי נשבע לקיים את המצוה משום דליתא בלאו והן. והרא"ש לשיטתו לעיל בדף ח' דנשבע לקיים את המצוה לא הוי שבועה כלל, אבל הר"ן שם כתב נשבע לקיים את המצוה הוי שבועה לגבי מלקות ורק יש פטור קרבן, ולכן להר"ן צריך לומר דגרע כאן דכיון שכבר מושבע א"א לשבועה כלל לחול. ועיין בעל המאור סוף פרק שלישי בשבועות דחילק בין נשבע לקיים מצות עשה ובין נשבע לקיים מצוות לא תעשה, דנשבע לקיים עשה חל לענין מלקות והפטור הוא רק פטור קרבן, אבל נשבע לקיים לא תעשה אין איסור כלל משום אין איסור חל על איסור, והביא ראי' ממכות דף כ"ב גבי יש חורש תלם א' וחייב משום ח' מלקות דליחשב נמי שאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב ותי' דמושבע ועומד וש"מ בנשבע לקיים לא תעשה אינו חל משום אין איסור חל על איסור.

וביש נדר בתוך נדר יש ג' שיטות. הר"ן והתוס' והרשב"א וכן משמעות רש"י והרא"ש סובר דהוא דוקא באופן המשנה דחייב למנות ב' נזיריות אבל גם גבי נדר גם גבי נזיר אינו חייב שתי מלקיות. והריטב"א הביא שיטה והוא בספר הישר לר"ת סי' קכ"ו שמחלק בין נדרים לנזירות בזה דהיינו בנדרים אין נדר חל על נדר אבל בנזירות יכול לחול נזירות על נזירות ולוקה שתים, והריטב"א הק' דכיון דנדרים איסור חפצא כמו נזירות למה לא ילפינן מהדדי, ועיין שיטה מקובצת בשם הרנב"י דנזירות אינו איסור חפצא אלא שהוא כמו איסורי תורה שכל שיש קדושת נזיר יש לו אותו איסורים, ועיין לעיל דף ג' שהבאנו מחלוקת האחרונים בזה, ושיטת הריטב"א הוא כמהר"י בן לב דהוי איסור חפצא והרנב"י כהמהרי"ט דהוי שם תואר והאיסורים הם כמו איסורי תורה. והריטב"א ומורו סובר דאף בנדר יכול נדר לחול על נדר והא דהמשנה אמר בנזירות הוא משום דקרא מיירי בנזירות.

והנה הר"ן על דף י"ח ד"ה הכא במאי עסקינן הק' על הראשונים דבנזירות יש ב' איסורים דאם באמת חל נזירות השני מיד ולוקה שתים למה צריך למנות נזירות שני אחר נזירות הראשון למה אינו יוצא בהמנין הרשון שיעלה גם לנזירות השני, ומוכח דאין נזירות שני מתחיל כלל עד אחר שגמר הראשון. ובחי' ר' שמואל רוזבסקי תי' דדעת הרמב"ן דאף דחל נזירות השני מ"מ כל שהימים הם מנויים לנזירות הראשון א"א להם להיות מנויים לנזירות השני. ועיין שם שהק' מהרירושלמי דמשמע דאינו לוקה שנים, ורצה לחדש דהא דס"ל להרמב"ן ולשאר ראשונים דחייב שנים הוא דוקא לענין בל יחל דחייב על כל קבלה, אבל בל תאכל ובל תטמא למתים א"א להיות שנים דלמהרי"ט הם רק איסורי תורה על מי שיש לו קדושת נזיר ואין סברא לחייב שתים בשביל ב' הנדרים רק בל יחל, ולפי זה מיושב יותר למה צריך עוד מנין משום דאיסורי הנזיר כבר יש מצד הראשון.

בר"ן איתא גירסא כיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר וכי אכיל טובא ומתרין ביה מחייב על כל אכילה ואכילה. וביאר הר"ן דיש ב' קושיות חדא למה קאמר אם אוכל, ועוד למה צריך לומר ב' פעמים אף בפעם א' אם אמר הריני נזיר אם אוכל ואכל ב' פעמים הוי נזיר שתים ויש אותו חידוש של יש נדר בתוך נדר. והקרן אורה הק' למה הוי נזיר על כל אכילה הא אמר רק פעם א' וכוונתו לנזירות א' אם אוכל. והרש"ש הוסיף מגמ' פרק שני נזיר דהריני נזיר אם יהיה לי ולד הוי נזיר רק בולד ראשון. ותי' הרש"ש דהכא כוונתו לענוש עצמו ולכן העונש הוא על כל כזית. והרש"ש הקשה דלמה בענין התראות הא ידע שנדר. והביאור הוא דעל המשנה סוף פרק ג' מכות דנזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמר לו על תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, והתוס' שם דף כ' ע"ב וגם הריטב"א שם הביא רש"י דהטעם דבעינן כמה התראות דבלא התראה שני יכול לומר שכחתי, אבל התוס' והריטב"א חולק על זה והוכיח מגמ' קידושין דף ע"ג דכל שגופות מחולקין אין צריך עוד התראה, והא דבעינן התראה הוא רק משום חילוק אבל אם יש חלוק אז אין שייך לומר שכחתי כיון דהתחיל העבירה מיד, וזה ג"כ דעת הר"ן כאן דהתראה נצרך לחלק האכילות דבלא חילוק אין האכילות חלוקים.

דף יח

במחלוקת רב הונא ושמואל כתוב בחי' ר' שמעון שקופ דמגמ' זו מבואר דיסוד של נזירות הוא קבלה לנהוג ניהוג נזירות. דהנה יש כמה מהלכים בגדר איסור נזיר וכבר כתבנו לעיל דף ג' בזה עיין אבני מלואים בתשובות סוף הספר סי' כ"ב שהביא משו"ת מהרי"ט סי' נ"ג ונ"ד דיש ג' מהלכים, המר"י בן לב כתב דהוי איסור חפצא והמהרי"ט סבר דהוי התפסת קדושת נזירות ומי שיש לו אותו קדושה מחוייב בדיני נזירות כשאר איסורי תורה, והמר"י באסן סבר שהוא איסור חפצא על הגוף להאיסורים כמו פי לשתיית יין ושערי לתספורת. והגר"ש שקופ כתב דאם כן איך שייך קבלה אחרת לחייבו לנהוג עוד נזירות ומוכרח שהוא קבלת ניהוג נזירות עיין שם.

כגון שקיבל ב' נזירות בבת אחת. הנה הקרן אורה סובר דאם האמר הריני נזיר אם אוכל ואח"כ אמר עוד פעם הריני נזיר אם אוכל ואכל גם לרב הונא שניהם חלים, משום דאף דהקבלה היתה בזה אחר זה מ"מ החלות נזירות הוי שניהם בבת אחת. ולפי זה כתב הקרן אורה דבגוונא דמתני' הריני נזיר אם אוכל זה מהני לכו"ע אף בהריני נזיר היום הריני נזיר היום והוא דאמר רב הונא דבעי הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הוא אם כבר חל הנזירות הראשון. ולפי זה הקשה על הרמב"ם פרק הלכה דלא אמר אלא הגווני דהריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל דבכה"ג כו"ע מודים. והר' שמואל רוזובסקי סי' ה' כתב דש"מ כל שכבר קיבל הנזירות אף אם לא חל עדיין מ"מ הוי קבלה ולרב הונא א"א לקבל עוד פעם.

בענין אם נדר חל על נדר או שבועה יש בזה ד' שיטות. הנה הר"ן הכא סבר דאין נדר חל על נדר לקיים הא דנדר בתוך נדר הוא רק לגבי דחייב לנהוג ב' נזירות, אבל נדר חל לקיים שבועה או איסורי תורה משום דהנדר אסר חפצא וזה מוסיף על איסור שבועה או איסור תורה דהוי רק איסור גברא והביא ראי' מהירושלמי. ונחלקו בזה רש"י ותוס' מס' שבועות דף כ' ע"ב דרש"י סובר כהר"ן דנדרים חלים על איסור תורה אבל תוס' שם כתב דאינו חל משום אין איסור חל על איסור, ונחלקו בזה גם הבעל המאור והמלחמות סוף פרק ג' דשבועות, והובא ב' השיטות בשו"ע יורה דעה סי' רט"ו סעיף ה' וו'. אבל המלחמות סבר דאף על נדר חל הנדר נמצא דשיטת הרמב"ן הוא דנדר חל בין על נדר בין על שבועה ואיסורי תורה, והר"ן כאן סבר דאין נדר חל על נדר אבל מ"מ חל על שבועה ואיסורי תורה, והתוס' והבעל המאור סבר דאין נדר חל על איסורים, והר"ן שם בשבועות על הרי"ף בריש פרק ב' צידד דאף אם נדר חל על נדר מגזה"כ דנזיר להזיר זהו רק אל איסורי פה ולא על איסורי תורה.

אמר רבא אם נשאל על הראשונה חייב משום השניה. והגמ' דן בזה ולכאו' צ"ב מהו החידוש אם שואל א"כ למפרע לא היה שום שבועה ראשונה ומה ס"ד שהשניה לא יחול. אבל עיין רא"ש פרק ו' סי' ג' שהביא הירושלמי דנדר הוי דבר שיש לו מתירין דחכם עוקר מכאן ולהבא, וביאר הרא"ש דאף דעקר למפרע מ"מ עד העקירה היה הנדר קיים עיין שם, ולכן שפיר ס"ד דבשעתו לא חל שבועה השניה והו"א דלא יחול אח"כ. והשו"ע יורה דעה סי' רל"ח סעיף י"ז נסתפק אם אדם נשבע שיאכל דבר ואח"כ נשבע שלא יאכל אותה ושואל על הראשונה אם השניה חל, והוא באמת מחלוקת ראשונים דהריטב"א מס' שבועות דף כ"ז ע"ב דגם בכה"ג כששואל על הראשונה חל השניה וכן דעת הרא"ש שו"ת כלל ח' והובא בחושן משפט סי' ע"ג. אבל הנמוקי יוסף בשבועות סובר דבכה"ג אינו חל אף אם שואל, וביאר הר' שמואל רוזובסקי דחלוק נשבע לבטל מנשבע לקיים, דנשבע לקיים יש שבועה אלא שאינו יכול לחול דכבר יש שבועה שם, ונשבע לבטל א"א לעשות שבועה זה כלל, ודבריו לכאו' הם דברי הגר"א בביאורו לחושן משפט סי' ע"ג סעיף דחילק כנ"ל עיין שם.

דף יט

אלא הא ר' יהודה הא ר' שמעון דתניא וכו'. עיין הסוגיא ועיין תוס' ד"ה ור"ש אוסר דהק' דאף לר' שמעון הוי ספק הכא ובמשנה הוי ודאי ותי' דבמשנה איכא נדר ודאי אלא הלשון יש לו ב' משמעות עיין שם כל הדיבור. והגמ' צ"ע דלכאו' יש ב' שאלות, בהמשנה ודאי כוונתו לנדור אלא שהשתמש בלשון שיש לה ב' משמעות ועל זה אמרינן דגם זה מהני, אבל בר' יהודה ור' שמעון השאלה הוא אם כוונתו כל שכלפי שמיא גליא שיש מאה כור הוא נזיר או שרצה שרק אם נתברר דבר זה ומה הדמיון. והגרנ"ט ביאר דעיקר הסבר של ר' יהודה ביאר הר"ן ד"ה והלך ומצאו דלא מסיק אדעתיה דלהוי נזיר עד שנתברר לו, והמחלוקת הוא אם מי שהתנה אם אסיק אדעתיה לכלול ספקות או שאין דיבורו אלא בודאי, וכל שלא אסיק אדעתיה ספקות ה"ה לשון שמשתמע בתרי אנפי לא אסיק אדעתיה לחושבו ללשון כלל שרק על דברים ברורים כיון, ולר"ש אסיק אדעתיה לכלול גם ספקות ולכן גם לשון שמשתמע לתרי אנפי ג"כ נכלל ולכן הוי ודאי נזיר משום דכל שיש ב' משמעות והוא רוצה נדר זה גופא עושה פירוש איסור לדבריו וכדכתב הרא"ש במהשנה ד"ה סתם נדרים להחמיר "דסתם הנודר דעת לאסור מדלא שתק".

עוד כתב הגרנ"ט ליישב דעת הרמב"ם דהרמב"ם כאן פרק ב' הלכה ז-י"א משמע דכל שיש ב' משמעות הוי נדר ודאי וכדכתבו התוס' והרא"ש הנ"ל אבל הרמב"ם פרק ט' הלכה ה' כתב דכשיש אנשים הקוראים לשמן סתם שמן שומשמין ג"כ ורוב קורין רק שמן זית שמן סתם דיש ספק ולחומרא מספק ולמה לא הוי ודאי, ויכול לתרץ דכל הדין ודאי הוא משום דודאי לנדר כיון מדלא שתק ושם יש נדר ממ"נ אלא השאלה הוא מה נכלל. אבל הגרנ"ט תי' עוד דכאן יש ב' משמעות להמלה וסתם נדרים להחמיר מגלה לפרש המשמעות של איסור, אבל שם לגבי איזה אנשים אין לשמן שושמשמין משמעות לשמן כלל ובזה אין החומרא בתורת ודאי משום שיש ספק אם זה בכלל הלשון כלל.

(דף י"ח ע"ב) סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל. יש ב' פירושים עיין רש"י ותוס' ורשב"א וריטב"א דיש פירוש דאם אמר הפירוש בשעת הנדר בפירוש אזלינן בתר הפירוש אבל לא פירוש אזלינן לחומרא, אבל הראשונים פירשו דפירושם להקל הוא אם פירוש אח"כ הוי מותר, אבל גם לפירוש הא' הנ"ל יכול לפרש וכדאיתא במשנה הבאה דף כ' ולא נחלקו אלא במשמעות המשנה.

ובמשנה שם אמר דמחמירים לעם הארץ ובמשנה זו לא מחמירים עיין ר"ן ד"ה ומלמדין אותן דדוקא שם דמשמעותא הוא יותר להחמיר מחמרינן לעם הארץ אבל במשנה כאן דמשמעותן שוה אף עם הארץ נאמן, ועיין תוס' סתם נדרים שחילק קצת בעינן אחר דשם אמר שכיון לדבר שאין לו שייכות לנדר והוא דברי הבאי אז מחמירים לעם הארץ אבל הכא כיון לאיסור וסבר דיכול להתפיס בדבר האסור.

הרי עלי כחרם אם חרם כהנים מותר וכו' ואם סתם מותר. ועיין לחם משנה על הרמב"ם פרק ב' הלכה ח' דהקשה דהרמב"ם פסק בהלכות ערכין פרק ו' הלכה א' דסתם חרם לכהנים וא"כ למה כאן אמרינן דסתם אסור. ותי' דאם אמר הרי זה חרם ממ"נ דבורו חל וא"כ סתם חרם לכהנים אבל אם התפיס בחרם כל שכוונתו לחרם כהנים לא חל דיבורו כלל וא"כ אמרינן דסתם לבדק הבית. ועיין קרן אורה דהביא דהירושלמי באמת תולה בזו ואיתא שם דהמשנה הוא רק להתנא דסתם חרמים לבדק הבית. ועיין חי' ר' שמואל רוזובסקי שהעיר דהגמ' ערכין דף כ"ח ע"ב יליף הדין של סתם חרמים אי לבדק הבית אי לכהנים מפסוקים ומשמע דאין זה תלוי בלשון אלא יש הלכה של חרם סתם ואינו תלוי כלל בכוונתו, וזה דוקא בחרם עצמו אבל נדר בחרם זהו נדר ותלוי בלשונו וכוונתו ולכן אינו דומה כלל לחרם סתם עיין שם שהאריך.

אם מעשר בהמה אסור. ועיין ר"ן והריטב"א דכתב דהוי דבר הנדור דצריך לקוראו עשירי, והרא"ש כתב דצריך להקדישו, אבל עיין תוס' דהק' דעשירי מאליו הוי קדוש ותי' דמ"מ הוא צריך למנותו ואינו חל בלא במנין, ולכאו' כתוס' מבואר במשנה בכורות דף ס' ע"ב, ועיין באריכות בהערות של ר' אהרן יפהן על הריטב"א.

ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה וכו'. וכתב הרמב"ם פרק ב' הלכה י"א דאם אנשי המקום מכירים רק המשמעות להחמיר הוי אסור ואם הם מכירים רק המשמעות להתיר הוי מותר. והק' הכסף משנה דהדין שאם מכירים רק לשון איסור הוי אסור אינו צריכה דאף אם יש ב' משמעות אסור, ותי' דנפק"מ דלא מהני פי' להקל. והטור סי' ר"ח כתב דאף אם רוב אנשים אין מכירים לשון המותר אין מועיל הפירוש, והק' המריב"ל סי' קי"ב דלמה גרע מחרמו של ים שגם זה הוי פירוש זר, והגהות פרישה תי' דכוונת הטור דאסור לעם הארץ וכמו נדר בחרם, והש"ך שם כתב דלא משמע כן אלא בחרם לכו"ע הלשון יש לו אותו משמעות אלא שרחוק שכיון כן משא"כ באופן הטור דלרוב האנשים אין למלה משמעות היתר כלל.

נדרים דף כ'

מח' תוס' ורשב"א בביאור משנתינו

1. רשב"א על המשנה דף יח: ב"ח סימן ר"ח ד"ה וזהו
2. ש"ך סימן ר"ח ס"ק ב'
3. רמב"ם הלכות נדרים פ"ב הלכה י"א ולחם משנה שם

מי שנזר ועבר על נזרו

1. תוס' נזיר דף לג: ד"ה איבעית אימא מפרש ד"ה ועבר
2. רמב"ם הלכות נזירות פ"ד הלכה י"ג ולחם משנה שם
3. שו"ע סימן ר"ח סעיף ב' רע"א שם ד"ה אא"כ
4. תוס' ד"ה אמר ר' יוסי ב"י סימן ר"ח

כל המסתחל בעקבה של אשה

1. ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישות
2. רמב"ם הלכות איסורי באיה פרק כ"א הלכה ד'

ד' דברים שח לי מלאכי השרת

1. תוס' יבמות לד: ד"ה ולא כמעשה ער רמב"ם איסורי ביאה כ"א ט'
2. ספר חרדים פרק ס"ד אליה רבה אור"ח סימן ר"מ ס"ק י'

בני שנואה בני תמורה

1. ראב"ד בעלי הנפש שער הקדושה
2. מג"א סימן ר"מ ס"ק ט'

נדרים כ"א

פיו ולבו שוין

ר"ן ד"ה שניהם רוצים

רא"ש ד"ה שניהם רוצים

תוס' ד"ה ארבעה נדרים (ועי' תוס' ד"ה רבא אמר וצ"ע)

שערי ישר ש"ה פכ"א

חי' ר' שמואל סי' ג אות ד'

חי' ר' חיים הלוי ריש הל' יבום וחליצה

פסחים ס"ג א'

ריטב"א קידושין נ' א'

שערי ישר ש"ז פ"ח

ר"ן ד"ה גרסינן

האם הנדר חל כעיקר כונתו

ר"ן ד"ה גרסינן

רמ"א סי' רל"ב ס"ב וש"ך וט"ז שם

רמב"ם הל' נדרים פ"ח ה"ג, פ"ה ה"י

שער"י ש"ז פ"ח

או"ש נדרים פ"ד ה"ג

היה מעמיד אצל זה

ר"ן ד"ה גרסינן

רש"ש כ"ח א'

קה"י סי' י"ט

שיעורי ר' דוד פוברסקי

רא"ש בפסקים סי' א'

קרן אורה ד"ה היה מעמיד כו'

ספק אומדנא

גמ' אמר לו טפי מסלע

ר"ן ד"ה מי דמי

רמב"ם פ"ד ה"ג וכס"מ שם

חת"ס ד"ה אמר לו

שערי חיים קידושין סי' נ"ב

שבועות זרוזין

ריטב"א בריש פירקין

ר"ן כ"ה ב' ד"ה כשם שנדרי

רמב"ם הל' שבועות פ"ג ולח"מ שם

פיה"מ משנה ג' ומאירי במשנה ג' ד"ה אמר הר"מ

חת"ס בריש פירקין

שו"ע סי' רל"ט ס"א

נדרים כ"ב

פותחין בחרטה (השלמה מדף כ"א)

ר"ן ד"ה אין חכם מתיר

מבי"ט ח"א סי' צ"ח

מהרי"ט ח"א סי' י"ט

תורי"ד כ"א ב' ד"ה אין חכם

ריטב"א ד"ה אין פותחין בחרטה

רמ"א סי' רכ"ח ס"ז

רש"י עירובין ס"ד ב' ד"ה אין פותחין

רמב"ם שבועות פ"ו ה"א

גר"א ריש סי' רכ"ח

איסור קירוב מיתה בגוסס

רא"ש ד"ה ופרע ליה בית השחיטה

מאירי ד"ה אסור לסייע

משנה הלכות ח"ז סי' רפב

דיני הצלה בגוסס ובריא

רא"ש ד"ה ופרע ליה

מנחת חינוך מצוה רצו אות כח

מנחת שלמה ח"ב סי' פ"ו

איסור חנופה

תוס' סוטה מ"א ב' ד"ה כל

שערי תשובה ח"ג אות קפח

חפץ חיים לאוין ט"ז

אגרו"מ או"ח ח"ב סי' נ"א

לימוד תורה בנ"ך

אלמלא חטאו כו'

קידושין ל' א' רש"י ד"ה תורה

ש"ך יו"ד סי' רמ"ה סק"ה, וגר"א סקי"ד

תורה תמימה דברים פ"ה אות י"ד

ירושלמי מגילה פ"א ה"א

דברות משה קידושין סי' מ"ד ענף ג'

מה יותר חמור – שבועה או נדר

חת"ס כ' א' ד"ה לעולם אל תהי רגיל בנדרים

רמב"ן מטות פ"ל פסוק ג' ד"ה ידור נדר לה'

גמ' כל הנודר כאילו בנה במה כו'

מרדכי שבועות פ"ג סי' תשנח בשם מהר"ם

נדרים כ"ג

אם פותחין בנולד בחרטה

רמ"א סי' רכח סי"ג בשם רא"ם

ראב"ד הל' שבועות פ"ו הי"ב

ידות נדרים ד"ה והא אין פותחין בנולד

העמק שאלה שאילתא כ"ג אות י"ד

רא"ש כ"א ב' ד"ה קסבר

ביאור הסברא של אין פותחין בנולד

ר"ן לקמן ס"ד ב' ד"ה וחכמים אוסרים

רמב"ם הל' שבועות פ"ו הי"ב וראב"ד וכס"מ שם

גמ' ס"ד ב' אלא ירדו מנכסיהם, ובר"ן שם

ירושלמי פ"ט ה"ד

חת"ס ד"ה שכיחי אפיקורי

תוס' כתובות ס"ג א' ד"ה אדעתא דגברא רבא

גדרי יחיד מומחה

ר"ן ד"ה והיתר נדרים

כס"מ נדרים פי"ג ה"ב

תורי"ד כ"א ב' ד"ה קסבר

חגיגה י' א' ורש"י אחד הפלאת איסור

גיטין פ"ג ב' זה אוסר וזה מתיר.. והא נדרים

צורת המסירת מודעה

ר"ן ד"ה כיון דאמר

ב"י סי' רי"א בשם ר"א ממיץ

ב"ח שם וש"ך סק"ב

שערי יושר ש"ה פכ"ב

יסוד המסירת מודעה

ר"ן ע"ה ב' ד"ה הא כדאיתא

חזו"א סי' קל"ו

ידות נדרים ד"ה הרוצה שלא יתקיימו נדריו

צפנת פענח נדרים פ"ב ה"ד

שערי יושר ש"ה פכ"ב

רמב"ם נדרים פ"ב ה"ד

מהרי"ל הל' ליל יוה"כ סי' ו'

כל נדרי

ר"ן ד"ה ולענין הלכה

ספר הישר סי' ק'

רא"ש יומא פ"ח סי' כ"ח

קרבן נתנאל אות ג'

מראה מקומות נדרים מו

שניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים

רא"ש מה: ד"ה אסורים להעמיד

תוס' ד"ה ושניהם אסורים (וע' תוס' לעיל מה: ד"ה ר' אליעזר ב"י)

ר"ן ד"ה ושניהם אסורים

תוס' רי"ד ריש פרקין ד"ה ושניהם אסורים

ר' אברהם מן ההר ד"ה להעמיד ולגדל

שטמ"ק ב"ב נז: ד"ה והא תנן (בשם הראב"ד)

הי' אחד מהם מודר הנאה...וכופין את הנודר למכור את חלקו

ר"ן ד"ה הי' אחד מהם

רא"ש מה: ד"ה הי' אחד מהם

תוס' ד"ה הי' אחד מהם (וכן המפרש על המשנה ד"ה ה"ג הי' אחד מהם)

הי' אחד מן השוק מודר הנאה...ראב"י אומר יכול לומר לו לתוך של חברך וכו'

ר"ן ד"ה הי' אחד מן השוק

טורי אבן מגילה ח.

שלמי נדרים מה: ד"ה ועיין בטורי אבן

ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר וכו'

ר"ן ד"ה אי אמרת

רא"ש בפסקים סימן א'

רמב"ם פ"ז הל' נדרים ה"ה, בראב"ד שם, ובכ"מ ולח"מ שם

אלא אמר ר' יוסף א"ז מח' שאין בה כדי חלוקה וכו'

ר"ן ד"ה מח' בשיש בה

רא"ש ד"ה מח' בשיש, וד"ה מח' בשאין

ספר עיניים למשפט בסוגיין (הסבר בהרא"ש)

בחצר שיש בה כדי חלוקה, מח' ראשונים מה הדין לאחר חלוקה

ר"ן ד"ה אבל יש בה (מח' רשב"א ורמב"ם)

רש"ש על הר"ן הנ"ל, וכן במחנה אפרים הל' גביית חוב ס' ג' (והבובא כאן בשלמי נדרים)

חי' הרשב"א בסוגיין ד"ה ואמר ר"ה "ונראה לי דבחצר שיש בה כדי חלוקה..."

אור שמח על פ"ז הל' נדרים ה"ד "עוד פסק רבינו..."

המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ...אם יש לו בהן תפיסת יד וכו'

תוס' רי"ד ד"ה המודר הנאה מחבירו

שטמ"ק ד"ה מושכרין

וכמה תפיסת יד אמר ר"נ למחצה לשליש ולרביע אבל בציר לא

תוס' ד"ה אבל בבציר, וד"ה דמקבל בטסקא, רא"ש ד"ה אבל בבציר לא

ר"ן ד"ה אבל בביצים

קהלות יעקב ס' ל"א

מראה מקומות נדרים מז

האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר

ר"ן ד"ה האומר לחבירו, וד"ה שדך שאני לוקח

רשב"א מו: ד"ה האומר קונם

מחנה אפרים נדרים סי' ל"א

קונם לביתך שאני נכנס...מכרן לאחר מותר,מה הדין אם אח"כ קונה בחזרה

שו"ת ריב"ש ס' שנ"ו

ר"ן ד"ה קונם לבית זה (בשם הירושלמי)

שו"ע יו"ד ס' רט"ז ס"ד, ובש"ך שם ס"ק י"א, ובמל"מ פ"ח הל' גירושין הי"א ד"ה ודע דכל

האומר לבנו קונם...בחייו ובמותו ומת לא יירשנו

ר"ן ד"ה בעי אבימי "והוי יודע...", רמב"ם פ"ה הל' נדרים ה"ח

רשב"א ד"ה בחייו ובמותו, וברשב"א בב"ק קט. ד"ה ואם מת לא יירשנו

קהלות יעקב קידושין ס' ל"ז

מח' הראשונים אם הבן זוכה בנכסים שהם אסורים לו בהנאה (ובבעלות באיסוה"נ)

ר"ן ורשב"א הנ"ל

קהלות יעקב נדרים ס' ל"ב אות ד'

קצוה"ח ס' ת"ו ס"ק ב', אבנ"מ ס' כ"ח ס"ק נ"ו

ריטב"א בסוכה לה. ד"ה ושל ערלה

בית הלוי ח"א ס' מח'-ג', מחנה אפרים הל' זכייה מהפקר ס' ד'

ר"ן לקמן פה. ד"ה רבא אמר

נתיה"מ ס' ער"ה ס"ק א'

בעי רמב"ח אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו

ר"ן ד"ה בעי רמב"ח (מה שכתב דהספק רק בדיעבד, אבל לכתחלה ודאי אסור להחליף)

תוס' ד"ה תנן התם, רשב"א ד"ה הא דאיבעי

רא"ש מז: ד"ה דילמא לכתחלה

קרן אורה ד"ה בעי רמב"ח "אבל מדברי הרא"ש.."(וכן הק' במל"מ פ"א הל' אישות ה"א)

שיטה לא נודע למי קידושין נו: ד"ה מכרן (בשם הר"מ)

חת"ם סופר חולין ד. ד"ה והנה

ת"ש המקדש בערלה...מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת

ר"ן ד"ה ת"ש המקדש בערלה

קרן אורה ד"ה בעי רמב"ח ובד"ה והתוספות

רא"ש ד"ה אם מכרן

משנה למלך פ"ה הל' אישות ה"א

מסקנת הסוגיא להלכה

ר"ן ד"ה ת"ש המקדש "ולענין הלכה"

הגהות מצפה איתן, והגהות פורת יוסף

רמב"ם פ"ה הל' נדרים הט"ז, רמב"ם פ"ח הל' מאכ"א הט"ז

מראה מקומות נדרים מח

ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל (מז:)

ר"ן (מז:) ד"ה ושניהם מותרים, רא"ש ד"ה ושניהם אסורים, תוס' ד"ה ומותרים

רמב"ם פ"ז הל' נדרים ה"ב

פיהמ"ש להרמב"ם ד"ה הריני עליך חרם "וענין דבר של עולי בבל.."

מאירי ד"ה וביאר אחר כן

חי' הג"ר מנחם זמבא סימן ל"ח

ואיזהו דבר של אותה העיר...ובית הכנסת

ר"ן ד"ה ולא דברו בנשיא "ומתני' דקתני...רבנן היא...ויש לתמוה הל הרמב"ם"

פסקי הרא"ש ס' ג', טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ד (ג"כ פסקו להלכה כמתני')

תוס' יו"ט על המשנה

ב"ח, ט"ז, ביאור הגר"א שם

רש"ש על הר"ן הנ"ל

תוס' ד"ה והכותב חלקו

שלמי נדרים על הר"ן הנ"ל

לחם משנה פ"ז הל' נדרים ה"ב

ואיזהו דבר של אותו העיר...והספרים

חי' ר' אברהם מן ההר ד"ה ספרים (ע' הקדמה לספר אגלי טל)

בית יוסף סוף סי' רכ"ד בהבדק הבית בשם הארחות חיים

קצוה"ח ס' ע"ב ס"ק ל"ד "עוד יראה לענ"ד..."

שו"ע יו"ד ס' רכ"א סעיף י"א ובט"ז שם

כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה

ר"ן ד"ה כל מתנה

תוס' ד"ה כל מתנה

תוס' סוכה מא: ד"ה הילך

שפ"א על התוס' הנ"ל

כפות תמרים סוכה מא: ד"ה כתבו עוד התוס'

מאירי בסוכה שם ד"ה כבר ביארנו

חי' רע"א ב"ב קלד: ד"ה כ' פר"מ

ההוא גברא דהוה לי' ברא וכו'

ר"ן ד"ה אמרו לי' (לשיטתו לזה שכתב לעיל מז. ד"ה בעי אבימי)

רשב"א ד"ה ועוד יש לי לומר "ועוד קשה לי...", ובהמשך שם "וקשיא לי אהא דר"נ..."

קרן אורה ד"ה ליקני הדין

ר' נחמן אמר קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא

ר"ן ד"ה דהא סודרא

קצוה"ח ס' קצ"ה ס"ק ד'

חי' ר' חיים מטעלז נדרים עמוד מד'

ריטב"א ד"ה דקני ע"מ להקנות לא קנה

ועוד סודרא קני ע"מ להקנות...לכי הוה הדר סודרא למרי'

ר"ן ד"ה וההוא שעתא

רשב"א ד"ה ועוד סודרא

שו"ת הרשב"א ח"ד ס' ר"ב

תוס' יבמות צג. ד"ה קנויה לך

מראה מקומות נדרים פרק ששי

דף מט

שלוק

ר"ן רא"ש ומפרש

פרשת נדרים (שו"ע יו"ד ריז, לג)

שו"ת רשב"א ח"ד, רנה

ב) ואע"פ שאין ראיה לדבר

ר"ן, תוס'

מצפה איתן

ריטב"א

ג) ירושלמי כאן - ונדון בנוסח "שמיני חג העצרת הזה"

שו"ע או"ח תרסח

שערי תשובה שם

ירושלמי פ"ו, ה"א, פני משה וקרבן עדה שם

חת"ס

ד) קושית רע"א בגליון הש"ס

שלמי נדרים

חת"ס

רש"ש

ה) מאן חולין רבנן

ר"ן רא"ש ותוס'

תורת חיים סנהדרין כו:

מרגליות הים שם

אז נדברו (יד, ב)

אילת השחר פ' ויצא (כט, י)

רמב"ן שם (כט, ב)

כנסת ישראל אבות פ"ו, אות סט

ו) כמאן מצלינן... קושית תוס' ר"ה טז.

1) תוס' ר"ה טז. ד"ה כמאן

2) תוס' שבת יב: ד"ה ר"י

3) ריטב"א ר"ה שם

4) מאירי כאן

5) מהר"ל ח' אגדות ר"ה שם

6) יערות דבש (ח"ב דרוש יד)

ז) מורה ורוי...

ר"ן מהרש"א

ירושלמי פסחים פ"י, ה"א

ח) חכמת אדם תאיר פניו

חובת התלמידים שלשה מאמרים מאמר ב , אות ד

מדרש ב"ר פרשה יא

משנת ר' אהרן פ' צו

חכמת המצפון פ' כי תשא

ט) אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כוסי... וענין מיץ ענבים לד' כוסות

שו"ת רשב"א ח"א, רלח

שו"ע או"ח תעב, י

מ"ב שם לה, וש"צ שם נב

בשמים ראש צד

מהרם שיק או"ח רס

פר"ח סוף תפג

שו"ע או"ח רעב

מקראי קדש פסח ח"ב, לה

קול דודי ג, ח

תשו' והנהגות ח"ב, רמג

סדור פסח כהלכתו ח"ב, פ"ג, הערה 52

י) ברוך שעטני מעיל

תוס' ברכות נט:, רא"ש שם (פ"ט, ס' טז)

שו"ע או"ח רכג, ו, ורמ"א שם

תרוה"ד ס' לו

עינים למשפט

ח' מהריא"א

דף נ

חזרת ר"ע לישיבה

שיחות מוסר תשלא, שיחה טז

ב) התרת נדר של כלבא שבוע (נולד)

ריב"ש ת"י

תוס' כתובות סג: ד"ה אדעתא

ריטב"א רשב"א שם

רמב"ם ה' שבועות ו, יב וכ"מ שם

רמ"א יו"ד רכח, יג

ג) תורה מפוארה בכלי מכוער

רא"ש

תענית ז. ורש"י תוס' שם

שפ"א שם

ד) לא אזמניה לבר קפרא

מפרש, שיטה מק'

שבות יעקב ח"א, קפב

מהרש"א, תפארת ציון

שו"י או"ח תקס, ה, וט"ז שם

דף נא

קירקני דאמך

ר"ן, מפרש

שלמי נדרים

ב) תועבה.. תבל.. זימה

מהר"ל ח' אגדות

ג) מאי בן אלעשה - תספורת של כה"ג

מפרש, רא"ש, מהרש"א

מהרי קורקוס כלי מקדש ה, ו

יד רמה סנהדרין כב:

ד) מן הכבוש

רמב"ם נדרים ט, ב, וכ"מ שם

שו"ת מהרלב"ח ס' ט'

ה) תפלים

שלמי נדרים

תפארת יעקב

רע"א יו"ד רכא, א

ו) "וימן ה' לדג"

מהרש"א

מצודת דוד יונה ב, יא

חת"ס

ז) הנודר מן החלב מותר מן הקום

רא"ש, מפרש

ט"ז יו"ד פא, ז

רא"ש חולין פ"ח, נא

קר"א

דף נב

דבר שיש לו מתירין - טעם לדבר ושיטת הר"ן

רש"י ביצה ג:

ר"ן כאן

מהרץ חיות

פנ"י ביצה ד.

צל"ח שם ג:

רע"א (שו"ת מ"ק ס' קפט)

אחיעזר ח"ב, יד, ה

ב) חילוק בין מינו לשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין

ר"ן הנ"ל

תורת חטאת (מ, ו) הובא בש"ך יו"ד קב, ד

פנ"י ביצה לח.

קה"י כאן ס' לד

ג) עקירת חכם - מכאן ולהבא למפרע

רא"ש כאן ס"ג מירושלמי

קו"ש פסחים קעג

ח' ר' חיים אישות ב, ט

שו"ת רשב"א ח"ה, סח

ד) אסור באששים

ר"ן רא"ש ותוס'

ב"י יו"ד ריז, יא

רמב"ם נדרים ט, ח

ר"ן לקמן נג. ד"ה וחכמים מתירין

ה) נדר סתם האם הנאה בכלל

ר"ן כאן ד"ה ולענין הלכה

ר"ן ורא"ש לקמן נז.

ט"ז יו"ד פא, ז

קר"א (לעיל נב.)

דף נג

מקום שמסתפקין מזה ומזה - ולמה לא אזל' בתר ברוב

תוס' ד"ה מהו דתימא

רמב"ם נדרים ט, ה

לח"ם שם ופ"י, ה"ט

שו"ע יו"ד ריז, ה

שו"ע יו"ד רכ, יד

שלמי נדרים

שב שמעתא (ד, ו)

תוס' סנהדרין ג: ד"ה דיני

שיטה מק'

ב) בענין הנ"ל - למה לא אמר' כאן סתם נדרים להחמיר פירושן להקל

1) ע' ט"ז וש"ך ריש ס' רח

מראה מקומות נדרים נא

• ר"ן
• בן יהוידע "קול באשה ערוה"
• שלמי נדרים "קול באשה ערוה" 
• מהרש"א
• רמב"ם וטור ורמ"א סימן כ"א, סעיף ה
• מרדכי שם
• ר בנציון ברוק פה
• נדרי זרוזין "מאי בן אלעשה"
• מהרש"א "מאי בן אלעשה"
• חת"ם סופר
• ישוב הדעת (ר חיים קניבסקי) בספרו שיח השדה
• יפה תואר על מדרש בפרשת וארא
• נדרי זרוזין "והדג אשר ביאור"

מראה מקומות נדרים פרק ששי

דף מט

שלוק

ר"ן רא"ש ומפרש

פרשת נדרים (שו"ע יו"ד ריז, לג)

שו"ת רשב"א ח"ד, רנה

ב) ואע"פ שאין ראיה לדבר

ר"ן, תוס'

מצפה איתן

ריטב"א

ג) ירושלמי כאן - ונדון בנוסח "שמיני חג העצרת הזה"

שו"ע או"ח תרסח

שערי תשובה שם

ירושלמי פ"ו, ה"א, פני משה וקרבן עדה שם

חת"ס

ד) קושית רע"א בגליון הש"ס

שלמי נדרים

חת"ס

רש"ש

ה) מאן חולין רבנן

ר"ן רא"ש ותוס'

תורת חיים סנהדרין כו:

מרגליות הים שם

אז נדברו (יד, ב)

אילת השחר פ' ויצא (כט, י)

רמב"ן שם (כט, ב)

כנסת ישראל אבות פ"ו, אות סט

ו) כמאן מצלינן... קושית תוס' ר"ה טז.

1) תוס' ר"ה טז. ד"ה כמאן

2) תוס' שבת יב: ד"ה ר"י

3) ריטב"א ר"ה שם

4) מאירי כאן

5) מהר"ל ח' אגדות ר"ה שם

6) יערות דבש (ח"ב דרוש יד)

ז) מורה ורוי...

ר"ן מהרש"א

ירושלמי פסחים פ"י, ה"א

ח) חכמת אדם תאיר פניו

חובת התלמידים שלשה מאמרים מאמר ב , אות ד

מדרש ב"ר פרשה יא

משנת ר' אהרן פ' צו

חכמת המצפון פ' כי תשא

ט) אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כוסי... וענין מיץ ענבים לד' כוסות

שו"ת רשב"א ח"א, רלח

שו"ע או"ח תעב, י

מ"ב שם לה, וש"צ שם נב

בשמים ראש צד

מהרם שיק או"ח רס

פר"ח סוף תפג

שו"ע או"ח רעב

מקראי קדש פסח ח"ב, לה

קול דודי ג, ח

תשו' והנהגות ח"ב, רמג

סדור פסח כהלכתו ח"ב, פ"ג, הערה 52

י) ברוך שעטני מעיל

תוס' ברכות נט:, רא"ש שם (פ"ט, ס' טז)

שו"ע או"ח רכג, ו, ורמ"א שם

תרוה"ד ס' לו

עינים למשפט

ח' מהריא"א

דף נ

חזרת ר"ע לישיבה

שיחות מוסר תשלא, שיחה טז

ב) התרת נדר של כלבא שבוע (נולד)

ריב"ש ת"י

תוס' כתובות סג: ד"ה אדעתא

ריטב"א רשב"א שם

רמב"ם ה' שבועות ו, יב וכ"מ שם

רמ"א יו"ד רכח, יג

ג) תורה מפוארה בכלי מכוער

רא"ש

תענית ז. ורש"י תוס' שם

שפ"א שם

ד) לא אזמניה לבר קפרא

מפרש, שיטה מק'

שבות יעקב ח"א, קפב

מהרש"א, תפארת ציון

שו"י או"ח תקס, ה, וט"ז שם

דף נא

קירקני דאמך

ר"ן, מפרש

שלמי נדרים

ב) תועבה.. תבל.. זימה

מהר"ל ח' אגדות

ג) מאי בן אלעשה - תספורת של כה"ג

מפרש, רא"ש, מהרש"א

מהרי קורקוס כלי מקדש ה, ו

יד רמה סנהדרין כב:

ד) מן הכבוש

רמב"ם נדרים ט, ב, וכ"מ שם

שו"ת מהרלב"ח ס' ט'

ה) תפלים

שלמי נדרים

תפארת יעקב

רע"א יו"ד רכא, א

ו) "וימן ה' לדג"

מהרש"א

מצודת דוד יונה ב, יא

חת"ס

ז) הנודר מן החלב מותר מן הקום

רא"ש, מפרש

ט"ז יו"ד פא, ז

רא"ש חולין פ"ח, נא

קר"א

דף נב

דבר שיש לו מתירין - טעם לדבר ושיטת הר"ן

רש"י ביצה ג:

ר"ן כאן

מהרץ חיות

פנ"י ביצה ד.

צל"ח שם ג:

רע"א (שו"ת מ"ק ס' קפט)

אחיעזר ח"ב, יד, ה

ב) חילוק בין מינו לשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין

ר"ן הנ"ל

תורת חטאת (מ, ו) הובא בש"ך יו"ד קב, ד

פנ"י ביצה לח.

קה"י כאן ס' לד

ג) עקירת חכם - מכאן ולהבא למפרע

רא"ש כאן ס"ג מירושלמי

קו"ש פסחים קעג

ח' ר' חיים אישות ב, ט

שו"ת רשב"א ח"ה, סח

ד) אסור באששים

ר"ן רא"ש ותוס'

ב"י יו"ד ריז, יא

רמב"ם נדרים ט, ח

ר"ן לקמן נג. ד"ה וחכמים מתירין

ה) נדר סתם האם הנאה בכלל

ר"ן כאן ד"ה ולענין הלכה

ר"ן ורא"ש לקמן נז.

ט"ז יו"ד פא, ז

קר"א (לעיל נב.)

דף נג

מקום שמסתפקין מזה ומזה - ולמה לא אזל' בתר ברוב

תוס' ד"ה מהו דתימא

רמב"ם נדרים ט, ה

לח"ם שם ופ"י, ה"ט

שו"ע יו"ד ריז, ה

שו"ע יו"ד רכ, יד

שלמי נדרים

שב שמעתא (ד, ו)

תוס' סנהדרין ג: ד"ה דיני

שיטה מק'

ב) בענין הנ"ל - למה לא אמר' כאן סתם נדרים להחמיר פירושן להקל

1) ע' ט"ז וש"ך ריש ס' רח

מראה מקומות נדרים נג

• רשב"א ד"ה הנודר
• שו"ע יו"ד סימן רי"ז
• ש"ך שם סקי"ט
• בית מאיר עליו
• פתחי תשובה שם
• משכנות יעקב סימן נ"א
• מקדש דוד סימן נ"ט סעיף ג' ד"ה אמרינן בנדרים
• לחם משנה הלכות נדרים פ"ט ה"ה
• נצי"ב ומרומי שדה שם
• שמעתתא ד' פרק ו'
• דרכי דוד שם
• גר"א, ש"ך, ב"י, ט"ז ובית מאיר ביו"ד סימן רי"ז סעיף ג'
• גפ"ת בסנהדרין דף יא:, בנזיר דף נד: ובשבת דף טו:

דף נד

והא מן ירק נדר. ויש ב' פירושים בהקושיא, פירוש א' בר"ן וברשב"א ועוד דאינו ירק אלא פרי האדמה, ואף דשליח ממליך עלייהו לא מהני כיון דאין זה משמעות כלל, ולכן צריך ב' דברים שליח ממליך וגם רבוי לשון. והריטב"א והפי' הרא"ש וכן הטור והשולחן ערוך מבואר דיש ב' סיבות למה קישואין אינו ירק, חדא דלא הוי ירק אלא פרי האדמה ועל זה מהני שליח מימלך עליה, אבל יש עוד סבה דאינו נאכל חי ולזה בעינן שיאמר ירק הנתבשל בקדרה.

מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. והראשונים כאן כתוב משום דהוי ספק, והתוס' חולין דף ק"ד ע"א ד"ה הא עוף (צויין בגליון הש"ס כאן) כתב דהוי דרבנן. ונחלקו הראשונים אם זהו בכל שליח ממליך או דוקא בדילועים, דהר"ן ועוד ראשונים סברי דהוא דוקא גבי דילועים דאל"ה מה הקשה רב חסדא ממעילה הא הוי ספק, אבל תוס' הביא שיטה דלאביי בכל שליח ממליך הוי ספק אבל רב חסדא לא סבר כן עיין שם.

הרשב"א הביא הירושלמי דהמחלוקת לגבי נדרים ה"ה לגבי מכירה והקדש והפקר, והעיר הקרן אורה דלפי הגמ' שלנו דסובר דר"ע סובר כן רק מספק א"כ גבי מכירה הוי המוציא מחבירו עליו הראיה וכן העיר הנמוקי יוסף בשם הריטב"א. ועיין שם בירושלמי דמשמע דכל דבעינן שליח מימלך א"כ זהו דוקא גבי נדרים, והירושלמי כתב זה על הצד דלר"ע דלועים הוי ירק ממש.

ר"ן ד"ה השליח שעשה שליחותו. הר"ן הביא הקושיא דאין שליח לדבר עבירה והתי' בגמ' קידושין דף מ"ב דהוי גזה"כ, והנה הר"ן משמע דאף דהשליח שוגג מ"מ הוה אמינא אין שליח לדבר עבירה לולי דגזה"כ דהשליחות חל, ועיין תוס' קידושין שם ד"ה אמאי מעל דכתב דכל דהוי שוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה וקושיית הגמ' בגוונא דנזכר השליח, אבל עיין ריטב"א שם דסבר דאף בשוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה. הריטב"א הביא ראי' דאף בחצר איתא בבבא מציעא דף י' ע"ב דהיה חסרון של אין שליח לדבר עבירה אי לאו דלא הוי בר חיובא או דבעל כרחך עביד, והתוס' סבר דכל שלא ידע שהוא עבירה מיקירי לאו בר חיובא ומיקרי בעל כרחו. ועיין חושן משפט סי' שמ"ח בש"ך ובקצות החשן שם דפלפל בזה להלכה אם א' שלח חבירו להביא לו דבר והשליח לא ידע שהוא גזול דלתוס' חייב המשלח ולהריטב"א פטור, והש"ך פסק כהריטב"א, והקצות שם הביא ראי' דגם רש"י סובר כן עיין שם.

והגמ' קידושין הביא ב' מקומות דאמרינן יש שליח לדבר עבירה מלבד מעילה, א' מהן הוא החיוב של ד' וה' אם טבח על ידי שליח והשני הוא שליחות יד בפקדון. והאחרונים הק' על הרמב"ם הלכות מעילה פרק ז' הלכה ב' דכתב דרק במעילה לבד אמרינן יש שליח לדבר עבירה. הנודע ביהודה אבן העזר חלק א' סי' ע"ה ביאר דיש ב' דינים חדא דאין המשלח עובר העבירה וב' דכל השליחות בטל, ובד' וה' ובשליחות יד אינו נוגע הא דהשליחות אינו בטל דבין כך מה שעשוי עשוי וכל החידוש הוא דהחיוב הוא להמשלח, ורק במעילה חזינן דהשליחות אינו בטל וחל המעילה ויוצא לחולין. והקצות החשן סי' רצ"ב ס"ק א' הביא המהרי"ט דחלוק חיוב ד' וה' ושליחות יד במעילה, דשם אין הענין משום שליחות אלא דהוא גרם השחיטה או השליחות יד משא"כ במעילה דהוי משום שליחות, ונפק"מ אם יש עוד עבירה דהטור סי' ש"נ כתב דאם עשה שליח לשחוט בשבת חייב בד' וה', והמשנה למלך הלכות גנבה פרק ג' הלכה ו' כתב דבזה יש עוד עבירה בהשליחות שהוא חילול שבת ובטל כל השליחות, ורק כשלא אמר להשליח לשחוט בשבת אלא שהשליח מאליו שחט בשבת אז חייב המשלח, אבל עיין שער המלך שם שהביא דהרמב"ם בפי' משניות קאמר להדיא כהטור. והקצות אמר דלפי המהרי"ט ניחא דד' וה' אינו משום שליחות אלא משום דהוא גרם השחיטה וא"כ אין דין של אין שליח לדבר עבירה. ועיין עוד בחי' ר' ראובן בבא מציעא סי' י"ג שכתב עוד תי' על הרמב"ם למה כתב דרק מעילה מופקע מאין שליח לדבר עבירה.

דף נז

קונם פירות אלו עלי וכו' אסור בחילופיהן. בענין חילופין נחלקו הראשונים ותלוי בגמ' לעיל דף מ"ז. שם חקר הגמ' אם גם המודר אסור משום חילופין כגידולין, ורוב ראשונים ביארו הצד דאסור מדרבנן דכל דבר שאסור בהנאה ואסור למוכרו אם מכר קנסו חכמים שדמיהן גם כן אסור למחליף, ונחלקו הראשונים דעת הר"ן והרשב"א והראשונים (הרמב"ן והרשב"א והר"ן) בחולין דף ד' דפסקינן דחילופי איסור הנאה מותר להמחליף, ודעת רש"י חולין דף ד' ותוס' והרא"ש שם דאסור ובפלוגתא זה עיין משנה למלך הלכות אישות פרק ה' הלכה א'. והר"ן סבר דאף לצד שני דהאיסור דרבנן מ"מ כל שאמר פירות אלו עלי יש איסור דאורייתא על המדיר משום דכוונתו לאסור החילופין ואסור אף אם הוא לא החליפו אלא איש אחר החליפו, אבל אם אמר סתם וכן על המודר וכן בשאר איסורי הנאה תלוי בשאלת הגמ' שם אם אסור להמחליף משום קנס דרבנן ופסקינן לקולא. וקרוב לזה כתב הרשב"א אלא שדעת הרשב"א דאף בפירות אלו דאסור מעיקר הדין משום דעתו כן גם זה אינו אסור אא"כ הוא מחליפו ולא אם אחר מחליפו. ודעת הרא"ש כאן דאף באלו האיסור הוא מדרבנן ורק להמחליף, והוא כשיטתו דפסקינן לחומרא, אלא שהק' הקרן אורה והרע"א דעכ"פ להצד ראשון של הגמ' שם היה לנו לאסור אף אם החיליפו אחר. ודעת הרמב"ם לחלק בין המודר לשאר איסורי הנאה דבמודר פסק הרמב"ם הלכות נדרים פרק ה' הלכה י"ג דאסור בחילפין מספק ובאיסורי הנאה פסק הרמב"ם בהלכות מאכלי אסורות פרק ח' הלכה ט"ז ופרק י"ג הלכה ט"ו דמותר, וביאור החילוק הוא ע"פ הריטב"א דביאר הצד של הגמ' לעיל דף מ"ז דאסור במודר מעיקר הדין דכל שהחילופין באים מאיסור הנאה הנהנה מהם כנהנה מאיסור הנאה עצמו ואסור מדאורייתא, והא דבשאר איסורי הנאה לא אמרינן כן הוא משום דכיון דאינם בני דמים אין זה מכירה כלל ואין זה חילופים, משא"כ קונם דאינו אסור אלא לו א"כ יש להם דמים ודמיהם כמותם, עיין שער המלך הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב' וחת"ם סופר אבן העזר סי' קנ"ד.

בצל של שביעית וכו' ורבו גידולין על העיקר וכו'. עיין הסוגיא ויש ב' מהלכים. דעת הר"ן דאם הגידולים מותרים בודאי אמרינן ביטול ברוב וכל השאלה הוא אם הגידולים מותרים כלל דיכול לומר דהגידולים יש להם דין של העיקר, ורוב ראשונים לומדים דודאי דהגידולים מותר אבל השאלה הוא אם מבטל העיקר ברוב, והתוס' והרשב"א סברי דהשאלה רק אם מדרבנן החמירו, והרא"ש משמע דיש איזה סברא למה מדאורייתא אינו בטל. והגמ' הביאה ראי' מבצלים שהתקינו וזרעם דמתעשר לפי כולה, ודחה דזה לחומרא. והר"ן הק' דאם מתעשר מיניה וביה א"כ יש לחוש שהוא מן החיוב על הפטור מן הפטור על החיוב, ואם מתעשר ממקום אחר נמצא דמרבה מעשרות. ותי' הר"ן דמעשר מיניה וביה וממ"נ אם אמרינין שאינו מבטל א"כ אין שום חיוב כלל. אבל להראשונים דבודאי יש חיוב רק דהשאלה אם מבטל העיקר הרשב"א כתב דמעשר ממקום אחר ולא חשו למרבה במעשרות כיון דהכל הוא מדרבנן, והרא"ש כתב דמעשר מיניה וביה דגידולים והעיקר מתערבים לגמרי.

דף נט

שאני שביעית הואיל ואיסורו על ידי קרקע ביטולו ע"י קרקע, והגמ' הק' ממעשר ותי' שאני מעשר דדיגון הוא דגרמה ליה. והאחרונים הק' (הרש"ש ועוד) מהו הקושיא מליטרא מעשר תבל שזרעה בקרקע הא טבל הוי דבר שיש לו מתירים ואינו בטל אפי' באלף. ותי' הגרנ"ט והקהלות יעקב וכבר קדמם הקרן אורה בקיצור נמרץ דהסברא של איסורו בא ע"י קרקע אינו דין בביטול ברוב אלא דמאחר שכל האיסור הוא תלוי בקרקע א"כ כל שרוב הגידולים בהיתר מיקרי שכל הגידול הוא בהיתר ואין כאן ביטול כלל, ולפי"ז א"א להקשות מדבר שיש לו מתירין. וכל זה להר"ן אבל התוס' והרא"ש והרשב"א משמע להדיא דהוא סברא בביטול ברוב דכיון שאיסורו ע"י קרקע הגידולים הם יותר חשובים ויכול לבטל ברוב, ולפי זה עדיין צ"ע מדבר שיש לו מתירין.

מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה. הקהלות יעקב הק' למה הדיגון כאן אנו רוצים לבטל שם מעשר ושם מעשר הוא בקריאת שם ולא בהדיגון, ותי' ע"פ היסוד של האתוון דאורייתא כלל ב' דאיסור טבל הוא משום תערובות של מעשר שבו והוא ברש"י יבמות דף פ"ו וכן מוכח ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכה י"ט עיין שם ולכן הקריאת שם לא עשה איסור המעשר אלא מאת הדיגון כבר היתה המעשר שם אלא שאינו מבורר. ובאמת הריטב"א לעיל דף י"ח ע"ב משמע כן ובתוס' וברא"ש דף י"ב יכול לפרש כן עיין שם דכתבו דכבר נאסר קודם דיבורו משום טבל, אבל הר"ן דף י"ב גבי חלת אהרן ותרומתו כתב דאינו דבר הנדור משום דאין איסורו לכל אלא לזרים ומשמע דס"ל דבאמת יש איסור פיו. [אבל לדידי קשה לי על קושיית הקהלות יעקב דהאיסור כאן אינו משום מעשר אלא משום טבל ואיסור טבל חל מהדיגון ודו"ק].

שאני קונמות הואיל ובעי מתשיל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין. והר"ן לעיל דף נ"ב האריך דשם איתא דנדרים בטלים בנותן טעם, והראשונם חילקו בין מין במינו דלא בטל ומין בשאינו מינו אף בדבר שיש לו מתירין בטל. והר"ן שם האריך בטעם החילוק דהוא דילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר דאין עולין מבטלין זה את זה ולכן כל שאין חילוק ביניהם לא במינים ולא בדינים אז א"א לומר ביטול ולכן בדבר שיש לה מתירין שמינם שוה ודינם ג"כ אין חלוקין כ"כ שזה מותר וזה עתיד להיות מותר ולכן אין לה ביטול, משא"כ מין בשאינו מינו שחלוק במינם ואין צריך להיות חלוק בדינם. וזה לטעם הר"ן בדבר שיש לה מתירין אבל רש"י בביצה דף ג' ע"ב כתב הטעם של דבר שיש לה מתירין הוא משום עד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר וא"כ צ"ב מה החילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. והתורת חטאת מהרמ"א הובא בש"ך וט"ז ושאר פוסקים שם דכל שהוא מין בשאינו מינו התערובות נקרא על שם האינו מינו והוי כדבר שאין לה מתירין וצ"ע בכוונתו. והפני יהושע במס' ביצה דף ל"ד כתב דכל שנתערב מין בשאינו מינו בטל הטעם והוי כליתא בעולם וא"א לגזור עליו. ויש נפק"מ להלכה דלהר"ן והתורת חטאת מין במינו תלוי בתר שמא וכן איתא בש"ך סי' צ"ח ס"ק ו' ובפרי מגדים שם אבל להפני יהושע תלוי בטעמא ולא בשמא.

בתרומה ביד כהן. הנה נחלקו ראשונים בפירוש הדבר, הר"ן והרא"ש ביארו דא"א לישאל, והר"א ממיץ הובא בתוס' סבר דהבעלים יכול לישאל רק הכהן אינו יכול לישאל ואין זה דבר שיש לה מתירין דאין הכהן יכול להתיר, וכמה ראשונים סברי דא"א לישאל אף הבעלים והוא בתוס' זבחים דף ע"ג ומנחות דף כ"ב וכן הראשונים בעירובין דף ל' ודין זה נוגע גם גבי צדקה משבא ליד גבאי וכדכתב השו"ת רשב"א ח"ג הובא בבית יוסף יורה דעה סוף סי' רנ"ט ונפסק בשו"ע שם סי' רנ"ח סעיף ו'. וגם הש"ך הביא כן לגבי הקדש בחושן משפט סי' רנ"ה ס"ק ו'. ועיין נודע ביהודה יורה דעה תנינא סי' קנ"ד דדייק הרמב"ם הלכות תרומה פרק ד' הלכה י"ז דסבר דיכול לשאל כהר"א ממיץ אבל עיין כסף משנה דאין הדיוק מוכרח. ובטעם הדבר שאינו יכול לישאל הנו"ב כתב דאין לו נאמנות וצ"ע, ועיין ש"ך שם שכתב דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, וכוונתו דהיתר נדרים הוא רק כשיש רק דיבור ולא כשיש גם מעשה וכמ"ש החזון איש יורה דעה סי' קנ"ג ס"ק ו'. והקהלות יעקב מבעל המשכנות יעקב בתשובות סוף הספר סי' ח' כתב דהטעם הוא משום דהנדר כבר נתקיים והוי כאילו הנדר אינו נוגע כבר דא"א לישאל, ועיין אבי עזרי על הרמב"ם הלכות תרומה פרק ד' הלכה י"ז. והבית הלוי ח"א סי' כ"ז כתב דא"א לישאל להפקיע זכות ממון של הכהן, ויש נפק"מ להלכה בין הקהלות יעקב להבית הלוי דלהקהלות יעקב אף אם הכהן נטל מעצמו א"א לישאל משא"כ להבית הלוי כל שנטל מעצמו אין לו זכות ממון ויכול לישאל, וכן הכהן עצמו הוא בעל הטבל והפריש ונטל לעצמו להקהלת יעקב א"א לישאל דכבר נתקיים הנדר ולהבית הלוי יכול לישאל דאינו מפקיע הזכות ממון. ועיין ריטב"א החדשים בבא מציעא דף נ"ז דהשוה הדין של שאלה אחר שבא ליד גבאי להדין שהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הוא דוקא עד שבא ליד גבאי, ומשמע דיסוד שניהם הוא דכל שיש לההקדש זכות ממון ממש א"א לישאל וגם א"א לחלל אלא בשוויה, וכן לשון הר"ן כאן משמע שהוא משום זכות ממון, אבל לשון התוס' והרא"ש משמע דהוא משום דיש מעשה או דנתקיים הנדר וכדעת הש"ך והקהלת יעקב.

מראה מקומות

דף ס

דין בין השמשות

נ"י

נדרי זריזין

מג"א ריש ס' תקסב ופמ"ג (א"א) שם וחכמת שלמה

2) למה נקט יין

חת"ס

שיטה בשם הרא"ם

נדרי זריזין

שבת שעברה - שיטת המפרש

ר"ן רא"ש תוס' רשב"א ומפרש

רדב"ז (רמב"ם נדרים פ"י, ה"ב)

נדרי זריזין

יום אחד - בלשון בתורה

רש"ש

אסור מיום ליום - האם זה מעת לעת?

ר"ן רא"ש רמב"ם (פ"י, ה"ג) תש' הרשב"א (תרנ)

ב"י (רכ, ד"ה קונם יין) ושו"ע (רכ, ג)

חדש אחד - מלא או חסר?

שו"ע (רכ, ה) וש"ך (שם, יג)

רמב"ם (פ"י, ה"ג)

רשב"א, נ"י, וחת"ס

שנה אחת - עם עיבורה או לא?

רמב"ם (פ"י, ה"ד) ונ"י

לכשתחשך צ' שאלה - האם חולק על מת'

ר"ן ורא"ש

רמב"ן וריטב"א

פרישה (רכ, א) וש"ך (רכ, ג)

גזירה היום משום יום א' - בשבת חודש ושנה האם יש גזירה

רע"ב

ב"י (רכ, א) ד"ה ומ"ש) וב"ח (שם, ה)

שו"ע (רכ, ג)

ביאור דברי רבינא - האם חולק על ר' יוסף ועוד

ר"ן ומפרש

תוס'

מ"ד ר"ח לשעבר.. פ' הגמ' לשיטת המפרש

רש"ש

נדרי זריזין (ס. ד"ה מש' קונם יין)

יום ל' לחדש לענין שטרות

ר"ן ורא"ש

שו"ע אה"ע קכו, ו, ורמ"א שם

דף סא

1) אם "שנה אחת" אסור בעיבורה, וסתירה בשיטת הר"ן

א) ר"ן ורא"ש

ב) ר"ן סג. ד"ה מת'

ג) ש"ך (יו"ד רכ, טו), אהל משה

יין שאני טועם יובל מאי, ביאור שאלת הגמ'

ר"ן ומפרש

מח' רבנן ור"י ושיטת הראשונים להלכה

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ז)

רש"י ע"ז ט: (ד"ה ), תוס' ר"ה ט. (ד"ה )

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ה)

או"ש (שם)

מח' ר"מ ור"י במחית איניש נפשיה לספיקא, וסוגיא בקידושין סד-סה

ר"ן

רמב"ם (נדרים פ"י, ה"ז)

מקנה (בקידושין שם), רא"ש ד"ה כולן אסורות

שערי ישר (ג, כב)

מש', עד הקציר.. האם זמנם קבוע

ר"ן ורא"ש

מה הביאור של "זמנו קבוע"

ר"ן לקמן סב:, מפרש ד"ה וכל

מאירי, נ"י

קרן אורה

דף סב

משום סניות מילתא

ר"ן ורא"ש

רמב"ם ה' תשובה (ד,ד)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה - והלכה למעשה

רמב"ם ה' תלמוד תורה (ג,י) ובפרקי אבות (ד, ה)

כסף משנה שם, ב"י יו"ד ס' רמו, כא, ורמ"א שם

אג"מ יו"ד ח"ב, קטז

כלי קודש שנעשו חול

יעב"ץ

בעל המאור (ע"ז נב:, ד"ה כי) ורמב"ן שם

רא"ש כאן, רש"י ע"ז שם

שו"ת דברי חיים (ח"ב, טז)

סוף הכבוד לבוא

נדרי זריזין

מדרגת האדם (תיקון המדות פ"ג)

שרו לי תגראי ברישא - למה לא נחשב למשתמש בכתרה של תורה

שו"ת רשב"א ח"א, פד

ר"ן ורא"ש כאן

ענין של לפני עור

ס' החינוך רלב, ומנ"ח שם

אחיעזר ח"ג, פא, ז

מהרץ חיות

שו"ע יו"ד קנו, א, ורמ"א שם, גר"א (אות ח)

דרכי דוד

דף סג

זמני רביעה

א) רמב"ם ה' תפילה ב, טז, שו"ע או"ח ס' קיז

ב) רמב"ם ה' נדרים י, יא, שו"ע יו"ד ס' רכ, יח

ג) שך (שם, אות לא)

ד) קרבן נתנאל אות י

ה) רמב"ם פ' המשניות

ו) קרן אורה, מרכבת המשנה על הרמב"ם (נדרים שם)

"שנה אחת" לענין בל תאחר

ר"ן ורשב"א

רע"א (יו"ד ריש רכ)

רמב"ן ס' המצות השגות מ"ע צד, רמב"ם שם ל"ת קנז

מחנה אפרים (שבועות ס' יד)

עד ראש אדר.. שיטת הראשונים

ר"ן רא"ש (ס' ב')

רמב"ם (נדרים י, ו)

קרבן נתנאל אות ל

מח' ר"מ ור"י באיזו אדר הוא אדר סתם, מה ההלכה

רמב"ם (שם), רא"ש (שם)

שו"ע אה"ע קכו, ז, ורמ"א שם

שו"ע יו"ד רכ, ח, וש"ך (שם, אות יז)

האם מח' תלוי באיזהו אדר העיקר לכל דינים

רמ"א או"ח נה, י, ופר"ח שם

תוס' ד"ה והתניא

חת"ס

ב"י תקסח, ז

דף סד

פותחין בכבוד אביו ואמו

רא"ש תוס' ור"ן

סנהדרין נב.

תשבץ ח"ג, קטו

מביט ח"ג, רו (רי?)

ביאור מח' אביי ורבא

ר"ן (ד"ה ורבא אמר)

טור רכח (ט-י), וב"י וב"ח שם

חת"ס

ט"ז (שם, יד)

שיטת הרמב"ם פ' המש'

מביט ח"א, צח

חת"ס

כבוד רבו

ר"ן במש' מירושלמי

קידושין ל:, נז.

ידות נדרים (יד שאול רכח, יב)

פרישה יו"ד רמב, א

ט"ז שם

סוגיא דנולד וחרטה

רמ"א רכח, יג

ט"ז שם, יז

רמב"ם ה' שבועות פ"ו, הי"ב, וכ"מ שם

רא"ש ד"ה וחכמים אוסרים

תוס' כתובות סג. ד"ה אדעתא

ר"ן וריטב"א לעיל כא.

ד' חשובין כמת

א) שיחות מוסר תשלד פ'בהעלותך, מאמר לא

דף סה

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו

ר"ן, רא"ש

רא"ש ס' ב', ובגיטין פ"ד, ס"ט

תוס' גיטין לה: ד"ה ליחוש

ריב"ש ס' שע

שו"ע יו"ד רכח, כ

גר"א (שם, לז) וש"ך (שם, לט)

איך החכמים התירו שבועתו של צדקיהו כיון שלא בפני נבוכדנצר

ר"ן, תוס', ריטב"א

ריב"ש שם

מהריק שורש נב

רמ"א יו"ד רכח, כ, וש"ך שם (נד)

איך פירט צדקיהו את שבועתו להתירו כיון שבזה מיד יעבור שבועתו

שיטה בשם ריטב"א

שער המלך שבועות ו, ה, והג' רע"א שם

תולה נדרו בדבר

ר"ן, רא"ש, רא"ש ס' ג'

שו"ע יו"ד רלב, יט

משל"מ נדרים פ"ח, ה"ב

רשב"א

קר"א

פותחין מן הכתוב בתורה

ר"ן רא"שּ לעיל סד.

תוס' ריד לעיל כב.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", גדר הלאו

רא"ש, רמב"ן ויקרא יט, יז

רמב"ם הל' דעות ו, ה

חינוך רלח

כל דמעני לאו עלי נפל

ר"ן רא"ש ותוס'

מחנה אפרים שבועות ס' טז

קר"א

מטלטלי מי משתעבדי לכתובה

ר"ן

תוס' יבמות צט., וכתובות פא:

רשב"א קידושין סה:

תוס' קידושין ז. ד"ה א"כ, ורש"ש שם

דף סו

פותחין ביו"ט ושבת

ר"ן

שערי תשובה או"ח רפז, א

ש"צ או"ח רמב, א

שו"ע הרב קונטרס אחרון שם

נדר שהותר מקצתו

ר"ן, רא"ש

ביאור שיטת ר' ישמעאל

ר"ן, רא"שּ

רשב"א לעיל סה: ד"ה אלא לר' יוחנן

מעשה דבבא בן בוטא

עולם המדות פ"ה, אות ח'

מראה מקומות

דף ס

דין בין השמשות

נ"י

נדרי זריזין

מג"א ריש ס' תקסב ופמ"ג (א"א) שם וחכמת שלמה

2) למה נקט יין

חת"ס

שיטה בשם הרא"ם

נדרי זריזין

שבת שעברה - שיטת המפרש

ר"ן רא"ש תוס' רשב"א ומפרש

רדב"ז (רמב"ם נדרים פ"י, ה"ב)

נדרי זריזין

יום אחד - בלשון בתורה

רש"ש

אסור מיום ליום - האם זה מעת לעת?

ר"ן רא"ש רמב"ם (פ"י, ה"ג) תש' הרשב"א (תרנ)

ב"י (רכ, ד"ה קונם יין) ושו"ע (רכ, ג)

חדש אחד - מלא או חסר?

שו"ע (רכ, ה) וש"ך (שם, יג)

רמב"ם (פ"י, ה"ג)

רשב"א, נ"י, וחת"ס

שנה אחת - עם עיבורה או לא?

רמב"ם (פ"י, ה"ד) ונ"י

לכשתחשך צ' שאלה - האם חולק על מת'

ר"ן ורא"ש

רמב"ן וריטב"א

פרישה (רכ, א) וש"ך (רכ, ג)

גזירה היום משום יום א' - בשבת חודש ושנה האם יש גזירה

רע"ב

ב"י (רכ, א) ד"ה ומ"ש) וב"ח (שם, ה)

שו"ע (רכ, ג)

ביאור דברי רבינא - האם חולק על ר' יוסף ועוד

ר"ן ומפרש

תוס'

מ"ד ר"ח לשעבר.. פ' הגמ' לשיטת המפרש

רש"ש

נדרי זריזין (ס. ד"ה מש' קונם יין)

יום ל' לחדש לענין שטרות

ר"ן ורא"ש

שו"ע אה"ע קכו, ו, ורמ"א שם

דף סא

1) אם "שנה אחת" אסור בעיבורה, וסתירה בשיטת הר"ן

א) ר"ן ורא"ש

ב) ר"ן סג. ד"ה מת'

ג) ש"ך (יו"ד רכ, טו), אהל משה

יין שאני טועם יובל מאי, ביאור שאלת הגמ'

ר"ן ומפרש

מח' רבנן ור"י ושיטת הראשונים להלכה

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ז)

רש"י ע"ז ט: (ד"ה ), תוס' ר"ה ט. (ד"ה )

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ה)

או"ש (שם)

מח' ר"מ ור"י במחית איניש נפשיה לספיקא, וסוגיא בקידושין סד-סה

ר"ן

רמב"ם (נדרים פ"י, ה"ז)

מקנה (בקידושין שם), רא"ש ד"ה כולן אסורות

שערי ישר (ג, כב)

מש', עד הקציר.. האם זמנם קבוע

ר"ן ורא"ש

מה הביאור של "זמנו קבוע"

ר"ן לקמן סב:, מפרש ד"ה וכל

מאירי, נ"י

קרן אורה

דף סב

משום סניות מילתא

ר"ן ורא"ש

רמב"ם ה' תשובה (ד,ד)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה - והלכה למעשה

רמב"ם ה' תלמוד תורה (ג,י) ובפרקי אבות (ד, ה)

כסף משנה שם, ב"י יו"ד ס' רמו, כא, ורמ"א שם

אג"מ יו"ד ח"ב, קטז

כלי קודש שנעשו חול

יעב"ץ

בעל המאור (ע"ז נב:, ד"ה כי) ורמב"ן שם

רא"ש כאן, רש"י ע"ז שם

שו"ת דברי חיים (ח"ב, טז)

סוף הכבוד לבוא

נדרי זריזין

מדרגת האדם (תיקון המדות פ"ג)

שרו לי תגראי ברישא - למה לא נחשב למשתמש בכתרה של תורה

שו"ת רשב"א ח"א, פד

ר"ן ורא"ש כאן

ענין של לפני עור

ס' החינוך רלב, ומנ"ח שם

אחיעזר ח"ג, פא, ז

מהרץ חיות

שו"ע יו"ד קנו, א, ורמ"א שם, גר"א (אות ח)

דרכי דוד

דף סג

זמני רביעה

א) רמב"ם ה' תפילה ב, טז, שו"ע או"ח ס' קיז

ב) רמב"ם ה' נדרים י, יא, שו"ע יו"ד ס' רכ, יח

ג) שך (שם, אות לא)

ד) קרבן נתנאל אות י

ה) רמב"ם פ' המשניות

ו) קרן אורה, מרכבת המשנה על הרמב"ם (נדרים שם)

"שנה אחת" לענין בל תאחר

ר"ן ורשב"א

רע"א (יו"ד ריש רכ)

רמב"ן ס' המצות השגות מ"ע צד, רמב"ם שם ל"ת קנז

מחנה אפרים (שבועות ס' יד)

עד ראש אדר.. שיטת הראשונים

ר"ן רא"ש (ס' ב')

רמב"ם (נדרים י, ו)

קרבן נתנאל אות ל

מח' ר"מ ור"י באיזו אדר הוא אדר סתם, מה ההלכה

רמב"ם (שם), רא"ש (שם)

שו"ע אה"ע קכו, ז, ורמ"א שם

שו"ע יו"ד רכ, ח, וש"ך (שם, אות יז)

האם מח' תלוי באיזהו אדר העיקר לכל דינים

רמ"א או"ח נה, י, ופר"ח שם

תוס' ד"ה והתניא

חת"ס

ב"י תקסח, ז

דף סד

פותחין בכבוד אביו ואמו

רא"ש תוס' ור"ן

סנהדרין נב.

תשבץ ח"ג, קטו

מביט ח"ג, רו (רי?)

ביאור מח' אביי ורבא

ר"ן (ד"ה ורבא אמר)

טור רכח (ט-י), וב"י וב"ח שם

חת"ס

ט"ז (שם, יד)

שיטת הרמב"ם פ' המש'

מביט ח"א, צח

חת"ס

כבוד רבו

ר"ן במש' מירושלמי

קידושין ל:, נז.

ידות נדרים (יד שאול רכח, יב)

פרישה יו"ד רמב, א

ט"ז שם

סוגיא דנולד וחרטה

רמ"א רכח, יג

ט"ז שם, יז

רמב"ם ה' שבועות פ"ו, הי"ב, וכ"מ שם

רא"ש ד"ה וחכמים אוסרים

תוס' כתובות סג. ד"ה אדעתא

ר"ן וריטב"א לעיל כא.

ד' חשובין כמת

א) שיחות מוסר תשלד פ'בהעלותך, מאמר לא

דף סה

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו

ר"ן, רא"ש

רא"ש ס' ב', ובגיטין פ"ד, ס"ט

תוס' גיטין לה: ד"ה ליחוש

ריב"ש ס' שע

שו"ע יו"ד רכח, כ

גר"א (שם, לז) וש"ך (שם, לט)

איך החכמים התירו שבועתו של צדקיהו כיון שלא בפני נבוכדנצר

ר"ן, תוס', ריטב"א

ריב"ש שם

מהריק שורש נב

רמ"א יו"ד רכח, כ, וש"ך שם (נד)

איך פירט צדקיהו את שבועתו להתירו כיון שבזה מיד יעבור שבועתו

שיטה בשם ריטב"א

שער המלך שבועות ו, ה, והג' רע"א שם

תולה נדרו בדבר

ר"ן, רא"ש, רא"ש ס' ג'

שו"ע יו"ד רלב, יט

משל"מ נדרים פ"ח, ה"ב

רשב"א

קר"א

פותחין מן הכתוב בתורה

ר"ן רא"שּ לעיל סד.

תוס' ריד לעיל כב.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", גדר הלאו

רא"ש, רמב"ן ויקרא יט, יז

רמב"ם הל' דעות ו, ה

חינוך רלח

כל דמעני לאו עלי נפל

ר"ן רא"ש ותוס'

מחנה אפרים שבועות ס' טז

קר"א

מטלטלי מי משתעבדי לכתובה

ר"ן

תוס' יבמות צט., וכתובות פא:

רשב"א קידושין סה:

תוס' קידושין ז. ד"ה א"כ, ורש"ש שם

דף סו

פותחין ביו"ט ושבת

ר"ן

שערי תשובה או"ח רפז, א

ש"צ או"ח רמב, א

שו"ע הרב קונטרס אחרון שם

נדר שהותר מקצתו

ר"ן, רא"ש

ביאור שיטת ר' ישמעאל

ר"ן, רא"שּ

רשב"א לעיל סה: ד"ה אלא לר' יוחנן

מעשה דבבא בן בוטא

עולם המדות פ"ה, אות ח'

מראה מקומות

דף ס

דין בין השמשות

נ"י

נדרי זריזין

מג"א ריש ס' תקסב ופמ"ג (א"א) שם וחכמת שלמה

2) למה נקט יין

חת"ס

שיטה בשם הרא"ם

נדרי זריזין

שבת שעברה - שיטת המפרש

ר"ן רא"ש תוס' רשב"א ומפרש

רדב"ז (רמב"ם נדרים פ"י, ה"ב)

נדרי זריזין

יום אחד - בלשון בתורה

רש"ש

אסור מיום ליום - האם זה מעת לעת?

ר"ן רא"ש רמב"ם (פ"י, ה"ג) תש' הרשב"א (תרנ)

ב"י (רכ, ד"ה קונם יין) ושו"ע (רכ, ג)

חדש אחד - מלא או חסר?

שו"ע (רכ, ה) וש"ך (שם, יג)

רמב"ם (פ"י, ה"ג)

רשב"א, נ"י, וחת"ס

שנה אחת - עם עיבורה או לא?

רמב"ם (פ"י, ה"ד) ונ"י

לכשתחשך צ' שאלה - האם חולק על מת'

ר"ן ורא"ש

רמב"ן וריטב"א

פרישה (רכ, א) וש"ך (רכ, ג)

גזירה היום משום יום א' - בשבת חודש ושנה האם יש גזירה

רע"ב

ב"י (רכ, א) ד"ה ומ"ש) וב"ח (שם, ה)

שו"ע (רכ, ג)

ביאור דברי רבינא - האם חולק על ר' יוסף ועוד

ר"ן ומפרש

תוס'

מ"ד ר"ח לשעבר.. פ' הגמ' לשיטת המפרש

רש"ש

נדרי זריזין (ס. ד"ה מש' קונם יין)

יום ל' לחדש לענין שטרות

ר"ן ורא"ש

שו"ע אה"ע קכו, ו, ורמ"א שם

דף סא

1) אם "שנה אחת" אסור בעיבורה, וסתירה בשיטת הר"ן

א) ר"ן ורא"ש

ב) ר"ן סג. ד"ה מת'

ג) ש"ך (יו"ד רכ, טו), אהל משה

יין שאני טועם יובל מאי, ביאור שאלת הגמ'

ר"ן ומפרש

מח' רבנן ור"י ושיטת הראשונים להלכה

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ז)

רש"י ע"ז ט: (ד"ה ), תוס' ר"ה ט. (ד"ה )

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ה)

או"ש (שם)

מח' ר"מ ור"י במחית איניש נפשיה לספיקא, וסוגיא בקידושין סד-סה

ר"ן

רמב"ם (נדרים פ"י, ה"ז)

מקנה (בקידושין שם), רא"ש ד"ה כולן אסורות

שערי ישר (ג, כב)

מש', עד הקציר.. האם זמנם קבוע

ר"ן ורא"ש

מה הביאור של "זמנו קבוע"

ר"ן לקמן סב:, מפרש ד"ה וכל

מאירי, נ"י

קרן אורה

דף סב

משום סניות מילתא

ר"ן ורא"ש

רמב"ם ה' תשובה (ד,ד)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה - והלכה למעשה

רמב"ם ה' תלמוד תורה (ג,י) ובפרקי אבות (ד, ה)

כסף משנה שם, ב"י יו"ד ס' רמו, כא, ורמ"א שם

אג"מ יו"ד ח"ב, קטז

כלי קודש שנעשו חול

יעב"ץ

בעל המאור (ע"ז נב:, ד"ה כי) ורמב"ן שם

רא"ש כאן, רש"י ע"ז שם

שו"ת דברי חיים (ח"ב, טז)

סוף הכבוד לבוא

נדרי זריזין

מדרגת האדם (תיקון המדות פ"ג)

שרו לי תגראי ברישא - למה לא נחשב למשתמש בכתרה של תורה

שו"ת רשב"א ח"א, פד

ר"ן ורא"ש כאן

ענין של לפני עור

ס' החינוך רלב, ומנ"ח שם

אחיעזר ח"ג, פא, ז

מהרץ חיות

שו"ע יו"ד קנו, א, ורמ"א שם, גר"א (אות ח)

דרכי דוד

דף סג

זמני רביעה

א) רמב"ם ה' תפילה ב, טז, שו"ע או"ח ס' קיז

ב) רמב"ם ה' נדרים י, יא, שו"ע יו"ד ס' רכ, יח

ג) שך (שם, אות לא)

ד) קרבן נתנאל אות י

ה) רמב"ם פ' המשניות

ו) קרן אורה, מרכבת המשנה על הרמב"ם (נדרים שם)

"שנה אחת" לענין בל תאחר

ר"ן ורשב"א

רע"א (יו"ד ריש רכ)

רמב"ן ס' המצות השגות מ"ע צד, רמב"ם שם ל"ת קנז

מחנה אפרים (שבועות ס' יד)

עד ראש אדר.. שיטת הראשונים

ר"ן רא"ש (ס' ב')

רמב"ם (נדרים י, ו)

קרבן נתנאל אות ל

מח' ר"מ ור"י באיזו אדר הוא אדר סתם, מה ההלכה

רמב"ם (שם), רא"ש (שם)

שו"ע אה"ע קכו, ז, ורמ"א שם

שו"ע יו"ד רכ, ח, וש"ך (שם, אות יז)

האם מח' תלוי באיזהו אדר העיקר לכל דינים

רמ"א או"ח נה, י, ופר"ח שם

תוס' ד"ה והתניא

חת"ס

ב"י תקסח, ז

דף סד

פותחין בכבוד אביו ואמו

רא"ש תוס' ור"ן

סנהדרין נב.

תשבץ ח"ג, קטו

מביט ח"ג, רו (רי?)

ביאור מח' אביי ורבא

ר"ן (ד"ה ורבא אמר)

טור רכח (ט-י), וב"י וב"ח שם

חת"ס

ט"ז (שם, יד)

שיטת הרמב"ם פ' המש'

מביט ח"א, צח

חת"ס

כבוד רבו

ר"ן במש' מירושלמי

קידושין ל:, נז.

ידות נדרים (יד שאול רכח, יב)

פרישה יו"ד רמב, א

ט"ז שם

סוגיא דנולד וחרטה

רמ"א רכח, יג

ט"ז שם, יז

רמב"ם ה' שבועות פ"ו, הי"ב, וכ"מ שם

רא"ש ד"ה וחכמים אוסרים

תוס' כתובות סג. ד"ה אדעתא

ר"ן וריטב"א לעיל כא.

ד' חשובין כמת

א) שיחות מוסר תשלד פ'בהעלותך, מאמר לא

דף סה

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו

ר"ן, רא"ש

רא"ש ס' ב', ובגיטין פ"ד, ס"ט

תוס' גיטין לה: ד"ה ליחוש

ריב"ש ס' שע

שו"ע יו"ד רכח, כ

גר"א (שם, לז) וש"ך (שם, לט)

איך החכמים התירו שבועתו של צדקיהו כיון שלא בפני נבוכדנצר

ר"ן, תוס', ריטב"א

ריב"ש שם

מהריק שורש נב

רמ"א יו"ד רכח, כ, וש"ך שם (נד)

איך פירט צדקיהו את שבועתו להתירו כיון שבזה מיד יעבור שבועתו

שיטה בשם ריטב"א

שער המלך שבועות ו, ה, והג' רע"א שם

תולה נדרו בדבר

ר"ן, רא"ש, רא"ש ס' ג'

שו"ע יו"ד רלב, יט

משל"מ נדרים פ"ח, ה"ב

רשב"א

קר"א

פותחין מן הכתוב בתורה

ר"ן רא"שּ לעיל סד.

תוס' ריד לעיל כב.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", גדר הלאו

רא"ש, רמב"ן ויקרא יט, יז

רמב"ם הל' דעות ו, ה

חינוך רלח

כל דמעני לאו עלי נפל

ר"ן רא"ש ותוס'

מחנה אפרים שבועות ס' טז

קר"א

מטלטלי מי משתעבדי לכתובה

ר"ן

תוס' יבמות צט., וכתובות פא:

רשב"א קידושין סה:

תוס' קידושין ז. ד"ה א"כ, ורש"ש שם

דף סו

פותחין ביו"ט ושבת

ר"ן

שערי תשובה או"ח רפז, א

ש"צ או"ח רמב, א

שו"ע הרב קונטרס אחרון שם

נדר שהותר מקצתו

ר"ן, רא"ש

ביאור שיטת ר' ישמעאל

ר"ן, רא"שּ

רשב"א לעיל סה: ד"ה אלא לר' יוחנן

מעשה דבבא בן בוטא

עולם המדות פ"ה, אות ח'

מראה מקומות

דף ס

דין בין השמשות

נ"י

נדרי זריזין

מג"א ריש ס' תקסב ופמ"ג (א"א) שם וחכמת שלמה

2) למה נקט יין

חת"ס

שיטה בשם הרא"ם

נדרי זריזין

שבת שעברה - שיטת המפרש

ר"ן רא"ש תוס' רשב"א ומפרש

רדב"ז (רמב"ם נדרים פ"י, ה"ב)

נדרי זריזין

יום אחד - בלשון בתורה

רש"ש

אסור מיום ליום - האם זה מעת לעת?

ר"ן רא"ש רמב"ם (פ"י, ה"ג) תש' הרשב"א (תרנ)

ב"י (רכ, ד"ה קונם יין) ושו"ע (רכ, ג)

חדש אחד - מלא או חסר?

שו"ע (רכ, ה) וש"ך (שם, יג)

רמב"ם (פ"י, ה"ג)

רשב"א, נ"י, וחת"ס

שנה אחת - עם עיבורה או לא?

רמב"ם (פ"י, ה"ד) ונ"י

לכשתחשך צ' שאלה - האם חולק על מת'

ר"ן ורא"ש

רמב"ן וריטב"א

פרישה (רכ, א) וש"ך (רכ, ג)

גזירה היום משום יום א' - בשבת חודש ושנה האם יש גזירה

רע"ב

ב"י (רכ, א) ד"ה ומ"ש) וב"ח (שם, ה)

שו"ע (רכ, ג)

ביאור דברי רבינא - האם חולק על ר' יוסף ועוד

ר"ן ומפרש

תוס'

מ"ד ר"ח לשעבר.. פ' הגמ' לשיטת המפרש

רש"ש

נדרי זריזין (ס. ד"ה מש' קונם יין)

יום ל' לחדש לענין שטרות

ר"ן ורא"ש

שו"ע אה"ע קכו, ו, ורמ"א שם

דף סא

1) אם "שנה אחת" אסור בעיבורה, וסתירה בשיטת הר"ן

א) ר"ן ורא"ש

ב) ר"ן סג. ד"ה מת'

ג) ש"ך (יו"ד רכ, טו), אהל משה

יין שאני טועם יובל מאי, ביאור שאלת הגמ'

ר"ן ומפרש

מח' רבנן ור"י ושיטת הראשונים להלכה

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ז)

רש"י ע"ז ט: (ד"ה ), תוס' ר"ה ט. (ד"ה )

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ה)

או"ש (שם)

מח' ר"מ ור"י במחית איניש נפשיה לספיקא, וסוגיא בקידושין סד-סה

ר"ן

רמב"ם (נדרים פ"י, ה"ז)

מקנה (בקידושין שם), רא"ש ד"ה כולן אסורות

שערי ישר (ג, כב)

מש', עד הקציר.. האם זמנם קבוע

ר"ן ורא"ש

מה הביאור של "זמנו קבוע"

ר"ן לקמן סב:, מפרש ד"ה וכל

מאירי, נ"י

קרן אורה

דף סב

משום סניות מילתא

ר"ן ורא"ש

רמב"ם ה' תשובה (ד,ד)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה - והלכה למעשה

רמב"ם ה' תלמוד תורה (ג,י) ובפרקי אבות (ד, ה)

כסף משנה שם, ב"י יו"ד ס' רמו, כא, ורמ"א שם

אג"מ יו"ד ח"ב, קטז

כלי קודש שנעשו חול

יעב"ץ

בעל המאור (ע"ז נב:, ד"ה כי) ורמב"ן שם

רא"ש כאן, רש"י ע"ז שם

שו"ת דברי חיים (ח"ב, טז)

סוף הכבוד לבוא

נדרי זריזין

מדרגת האדם (תיקון המדות פ"ג)

שרו לי תגראי ברישא - למה לא נחשב למשתמש בכתרה של תורה

שו"ת רשב"א ח"א, פד

ר"ן ורא"ש כאן

ענין של לפני עור

ס' החינוך רלב, ומנ"ח שם

אחיעזר ח"ג, פא, ז

מהרץ חיות

שו"ע יו"ד קנו, א, ורמ"א שם, גר"א (אות ח)

דרכי דוד

דף סג

זמני רביעה

א) רמב"ם ה' תפילה ב, טז, שו"ע או"ח ס' קיז

ב) רמב"ם ה' נדרים י, יא, שו"ע יו"ד ס' רכ, יח

ג) שך (שם, אות לא)

ד) קרבן נתנאל אות י

ה) רמב"ם פ' המשניות

ו) קרן אורה, מרכבת המשנה על הרמב"ם (נדרים שם)

"שנה אחת" לענין בל תאחר

ר"ן ורשב"א

רע"א (יו"ד ריש רכ)

רמב"ן ס' המצות השגות מ"ע צד, רמב"ם שם ל"ת קנז

מחנה אפרים (שבועות ס' יד)

עד ראש אדר.. שיטת הראשונים

ר"ן רא"ש (ס' ב')

רמב"ם (נדרים י, ו)

קרבן נתנאל אות ל

מח' ר"מ ור"י באיזו אדר הוא אדר סתם, מה ההלכה

רמב"ם (שם), רא"ש (שם)

שו"ע אה"ע קכו, ז, ורמ"א שם

שו"ע יו"ד רכ, ח, וש"ך (שם, אות יז)

האם מח' תלוי באיזהו אדר העיקר לכל דינים

רמ"א או"ח נה, י, ופר"ח שם

תוס' ד"ה והתניא

חת"ס

ב"י תקסח, ז

דף סד

פותחין בכבוד אביו ואמו

רא"ש תוס' ור"ן

סנהדרין נב.

תשבץ ח"ג, קטו

מביט ח"ג, רו (רי?)

ביאור מח' אביי ורבא

ר"ן (ד"ה ורבא אמר)

טור רכח (ט-י), וב"י וב"ח שם

חת"ס

ט"ז (שם, יד)

שיטת הרמב"ם פ' המש'

מביט ח"א, צח

חת"ס

כבוד רבו

ר"ן במש' מירושלמי

קידושין ל:, נז.

ידות נדרים (יד שאול רכח, יב)

פרישה יו"ד רמב, א

ט"ז שם

סוגיא דנולד וחרטה

רמ"א רכח, יג

ט"ז שם, יז

רמב"ם ה' שבועות פ"ו, הי"ב, וכ"מ שם

רא"ש ד"ה וחכמים אוסרים

תוס' כתובות סג. ד"ה אדעתא

ר"ן וריטב"א לעיל כא.

ד' חשובין כמת

א) שיחות מוסר תשלד פ'בהעלותך, מאמר לא

דף סה

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו

ר"ן, רא"ש

רא"ש ס' ב', ובגיטין פ"ד, ס"ט

תוס' גיטין לה: ד"ה ליחוש

ריב"ש ס' שע

שו"ע יו"ד רכח, כ

גר"א (שם, לז) וש"ך (שם, לט)

איך החכמים התירו שבועתו של צדקיהו כיון שלא בפני נבוכדנצר

ר"ן, תוס', ריטב"א

ריב"ש שם

מהריק שורש נב

רמ"א יו"ד רכח, כ, וש"ך שם (נד)

איך פירט צדקיהו את שבועתו להתירו כיון שבזה מיד יעבור שבועתו

שיטה בשם ריטב"א

שער המלך שבועות ו, ה, והג' רע"א שם

תולה נדרו בדבר

ר"ן, רא"ש, רא"ש ס' ג'

שו"ע יו"ד רלב, יט

משל"מ נדרים פ"ח, ה"ב

רשב"א

קר"א

פותחין מן הכתוב בתורה

ר"ן רא"שּ לעיל סד.

תוס' ריד לעיל כב.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", גדר הלאו

רא"ש, רמב"ן ויקרא יט, יז

רמב"ם הל' דעות ו, ה

חינוך רלח

כל דמעני לאו עלי נפל

ר"ן רא"ש ותוס'

מחנה אפרים שבועות ס' טז

קר"א

מטלטלי מי משתעבדי לכתובה

ר"ן

תוס' יבמות צט., וכתובות פא:

רשב"א קידושין סה:

תוס' קידושין ז. ד"ה א"כ, ורש"ש שם

דף סו

פותחין ביו"ט ושבת

ר"ן

שערי תשובה או"ח רפז, א

ש"צ או"ח רמב, א

שו"ע הרב קונטרס אחרון שם

נדר שהותר מקצתו

ר"ן, רא"ש

ביאור שיטת ר' ישמעאל

ר"ן, רא"שּ

רשב"א לעיל סה: ד"ה אלא לר' יוחנן

מעשה דבבא בן בוטא

עולם המדות פ"ה, אות ח'

מראה מקומות

דף ס

דין בין השמשות

נ"י

נדרי זריזין

מג"א ריש ס' תקסב ופמ"ג (א"א) שם וחכמת שלמה

2) למה נקט יין

חת"ס

שיטה בשם הרא"ם

נדרי זריזין

שבת שעברה - שיטת המפרש

ר"ן רא"ש תוס' רשב"א ומפרש

רדב"ז (רמב"ם נדרים פ"י, ה"ב)

נדרי זריזין

יום אחד - בלשון בתורה

רש"ש

אסור מיום ליום - האם זה מעת לעת?

ר"ן רא"ש רמב"ם (פ"י, ה"ג) תש' הרשב"א (תרנ)

ב"י (רכ, ד"ה קונם יין) ושו"ע (רכ, ג)

חדש אחד - מלא או חסר?

שו"ע (רכ, ה) וש"ך (שם, יג)

רמב"ם (פ"י, ה"ג)

רשב"א, נ"י, וחת"ס

שנה אחת - עם עיבורה או לא?

רמב"ם (פ"י, ה"ד) ונ"י

לכשתחשך צ' שאלה - האם חולק על מת'

ר"ן ורא"ש

רמב"ן וריטב"א

פרישה (רכ, א) וש"ך (רכ, ג)

גזירה היום משום יום א' - בשבת חודש ושנה האם יש גזירה

רע"ב

ב"י (רכ, א) ד"ה ומ"ש) וב"ח (שם, ה)

שו"ע (רכ, ג)

ביאור דברי רבינא - האם חולק על ר' יוסף ועוד

ר"ן ומפרש

תוס'

מ"ד ר"ח לשעבר.. פ' הגמ' לשיטת המפרש

רש"ש

נדרי זריזין (ס. ד"ה מש' קונם יין)

יום ל' לחדש לענין שטרות

ר"ן ורא"ש

שו"ע אה"ע קכו, ו, ורמ"א שם

דף סא

1) אם "שנה אחת" אסור בעיבורה, וסתירה בשיטת הר"ן

א) ר"ן ורא"ש

ב) ר"ן סג. ד"ה מת'

ג) ש"ך (יו"ד רכ, טו), אהל משה

יין שאני טועם יובל מאי, ביאור שאלת הגמ'

ר"ן ומפרש

מח' רבנן ור"י ושיטת הראשונים להלכה

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ז)

רש"י ע"ז ט: (ד"ה ), תוס' ר"ה ט. (ד"ה )

רמב"ם (יובל פ"י, ה"ה)

או"ש (שם)

מח' ר"מ ור"י במחית איניש נפשיה לספיקא, וסוגיא בקידושין סד-סה

ר"ן

רמב"ם (נדרים פ"י, ה"ז)

מקנה (בקידושין שם), רא"ש ד"ה כולן אסורות

שערי ישר (ג, כב)

מש', עד הקציר.. האם זמנם קבוע

ר"ן ורא"ש

מה הביאור של "זמנו קבוע"

ר"ן לקמן סב:, מפרש ד"ה וכל

מאירי, נ"י

קרן אורה

דף סב

משום סניות מילתא

ר"ן ורא"ש

רמב"ם ה' תשובה (ד,ד)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה - והלכה למעשה

רמב"ם ה' תלמוד תורה (ג,י) ובפרקי אבות (ד, ה)

כסף משנה שם, ב"י יו"ד ס' רמו, כא, ורמ"א שם

אג"מ יו"ד ח"ב, קטז

כלי קודש שנעשו חול

יעב"ץ

בעל המאור (ע"ז נב:, ד"ה כי) ורמב"ן שם

רא"ש כאן, רש"י ע"ז שם

שו"ת דברי חיים (ח"ב, טז)

סוף הכבוד לבוא

נדרי זריזין

מדרגת האדם (תיקון המדות פ"ג)

שרו לי תגראי ברישא - למה לא נחשב למשתמש בכתרה של תורה

שו"ת רשב"א ח"א, פד

ר"ן ורא"ש כאן

ענין של לפני עור

ס' החינוך רלב, ומנ"ח שם

אחיעזר ח"ג, פא, ז

מהרץ חיות

שו"ע יו"ד קנו, א, ורמ"א שם, גר"א (אות ח)

דרכי דוד

דף סג

זמני רביעה

א) רמב"ם ה' תפילה ב, טז, שו"ע או"ח ס' קיז

ב) רמב"ם ה' נדרים י, יא, שו"ע יו"ד ס' רכ, יח

ג) שך (שם, אות לא)

ד) קרבן נתנאל אות י

ה) רמב"ם פ' המשניות

ו) קרן אורה, מרכבת המשנה על הרמב"ם (נדרים שם)

"שנה אחת" לענין בל תאחר

ר"ן ורשב"א

רע"א (יו"ד ריש רכ)

רמב"ן ס' המצות השגות מ"ע צד, רמב"ם שם ל"ת קנז

מחנה אפרים (שבועות ס' יד)

עד ראש אדר.. שיטת הראשונים

ר"ן רא"ש (ס' ב')

רמב"ם (נדרים י, ו)

קרבן נתנאל אות ל

מח' ר"מ ור"י באיזו אדר הוא אדר סתם, מה ההלכה

רמב"ם (שם), רא"ש (שם)

שו"ע אה"ע קכו, ז, ורמ"א שם

שו"ע יו"ד רכ, ח, וש"ך (שם, אות יז)

האם מח' תלוי באיזהו אדר העיקר לכל דינים

רמ"א או"ח נה, י, ופר"ח שם

תוס' ד"ה והתניא

חת"ס

ב"י תקסח, ז

דף סד

פותחין בכבוד אביו ואמו

רא"ש תוס' ור"ן

סנהדרין נב.

תשבץ ח"ג, קטו

מביט ח"ג, רו (רי?)

ביאור מח' אביי ורבא

ר"ן (ד"ה ורבא אמר)

טור רכח (ט-י), וב"י וב"ח שם

חת"ס

ט"ז (שם, יד)

שיטת הרמב"ם פ' המש'

מביט ח"א, צח

חת"ס

כבוד רבו

ר"ן במש' מירושלמי

קידושין ל:, נז.

ידות נדרים (יד שאול רכח, יב)

פרישה יו"ד רמב, א

ט"ז שם

סוגיא דנולד וחרטה

רמ"א רכח, יג

ט"ז שם, יז

רמב"ם ה' שבועות פ"ו, הי"ב, וכ"מ שם

רא"ש ד"ה וחכמים אוסרים

תוס' כתובות סג. ד"ה אדעתא

ר"ן וריטב"א לעיל כא.

ד' חשובין כמת

א) שיחות מוסר תשלד פ'בהעלותך, מאמר לא

דף סה

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו

ר"ן, רא"ש

רא"ש ס' ב', ובגיטין פ"ד, ס"ט

תוס' גיטין לה: ד"ה ליחוש

ריב"ש ס' שע

שו"ע יו"ד רכח, כ

גר"א (שם, לז) וש"ך (שם, לט)

איך החכמים התירו שבועתו של צדקיהו כיון שלא בפני נבוכדנצר

ר"ן, תוס', ריטב"א

ריב"ש שם

מהריק שורש נב

רמ"א יו"ד רכח, כ, וש"ך שם (נד)

איך פירט צדקיהו את שבועתו להתירו כיון שבזה מיד יעבור שבועתו

שיטה בשם ריטב"א

שער המלך שבועות ו, ה, והג' רע"א שם

תולה נדרו בדבר

ר"ן, רא"ש, רא"ש ס' ג'

שו"ע יו"ד רלב, יט

משל"מ נדרים פ"ח, ה"ב

רשב"א

קר"א

פותחין מן הכתוב בתורה

ר"ן רא"שּ לעיל סד.

תוס' ריד לעיל כב.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", גדר הלאו

רא"ש, רמב"ן ויקרא יט, יז

רמב"ם הל' דעות ו, ה

חינוך רלח

כל דמעני לאו עלי נפל

ר"ן רא"ש ותוס'

מחנה אפרים שבועות ס' טז

קר"א

מטלטלי מי משתעבדי לכתובה

ר"ן

תוס' יבמות צט., וכתובות פא:

רשב"א קידושין סה:

תוס' קידושין ז. ד"ה א"כ, ורש"ש שם

דף סו

פותחין ביו"ט ושבת

ר"ן

שערי תשובה או"ח רפז, א

ש"צ או"ח רמב, א

שו"ע הרב קונטרס אחרון שם

נדר שהותר מקצתו

ר"ן, רא"ש

ביאור שיטת ר' ישמעאל

ר"ן, רא"שּ

רשב"א לעיל סה: ד"ה אלא לר' יוחנן

מעשה דבבא בן בוטא

עולם המדות פ"ה, אות ח'