היא גופה תיחוץ- תמה תוס', איך יכול לחוץ, הא לא מבטלה שם. ותי' בשם ר"ת ור"י דאין צריך לבטלו שם היכא דסותם כל החלון, ורק היכא דממעט משיעור חלון צריך לבטלו שם. ובביאור החילוק, כ' בקובץ שעורים (ס"ט) דמה שצריך שיהא החלון פתוח טפח, אין הביאור משום דאין טומאה יכול לצאת בפחות מטפח, דשפיר יכול טומאה לצאת בפחות מטפח, אלא צריך הטפח כדי שיהי' בה שם חלון, וכיון שיש בה שם חלון, אז יכול לצאת אפי' בפחות מטפח [וכמו שהבאנו בדף י"ט מהגר"ח]. וא"כ, יש לבאר דכדי לבטלה מלהיות חלון, צריך לבטלה שם, ואם אינו מבטלה, עדיין יש בה שם חלון, ויכול הטומאה לצאת בכל שהוא. אבל אי"ז אלא היכא דאין החלון נסתם לגמרי, אבל אם נסתם לגמרי, אז אינו צריך לבטלו שם, דאפי' אם עדיין יש בה דין חלון, מ"מ למעשה אין להטומאה מקום לצאת כלל, וא"כ חוצץ בפני הטומאה אפי' אם אינו מבטלה שם.
בחבית של מתכת- הק' תוס', הא חבית גופא תביא טומאה לבית אחר, דע"י אהל נעשית המתכת כאהל להיות אבי אבות הטומאה, והוי כחלל לטמא אחרים באהל. ותי' דמיירי שהגרוגרות היו בולטות חוץ לפי חבית כל סביבותיו, ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל. וע' ברמב"ן שהביא מיש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל, היינו לענין דיכולין לטמא אחרים דרך מגע ומשא, אבל אינם מטמא אחרים דרך אהל.
ועובר כוכבים שישב בחלון- כ' תוס', דאע"ג דחז"ל גזרו טומאה על גוים להיות כזבים, מ"מ חוצץ בפני הטומאה, משום דרק מה שהוא מקבל טומאה מן התורה אינו חוצץ בפני הטומאה. אולם ע' במקדש דוד (מ"ב, ו'), שהביא שהרשב"א בשבת (צא.) הוכיח דפחות מכביצה של אוכלין אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מהא דממעט בחלון. וא"כ מבואר דס"ל דאף מה שמקבל טומאה מדרבנן אינו חוצץ בפני הטומאה, ולשיטתו הדרה קו' תוס' לדוכתי'. ותי' המקד"ד דס"ל להרשב"א דמעולם לא גזרו חז"ל טומאה על העכו"ם עצמו, אלא דגזר טומאה על מי שנגע בעכו"ם, דהוי טמא כאילו נגע בזב, אבל העכו"ם עצמו אינו טמא כלל. ובזה יישב מה שהק' הר"ש (שהוא ס"ל דגוי הוי טמא מדרבנן, וכ' כתוס', דמה שמקבל טומאה מדרבנן חוצץ בפני הטומאה), דלמה מותר לעכו"ם ליכנס להר הבית, הרי מדרבנן דינו כזב, וזב אסור ליכנס להר הבית. וכ' המקד"ד דלפי דבריו א"ש, דהעכו"ם באמת אינו טמא כלל, ולכן שפיר מצי עולה להר הבית. [אולם לכאו' יש מקום ליישב שי' הרשב"א באו"א, דהיינו דהא כ' הר"י מיגש (יט:) דמה
כיון דאיכא צער בעלי חיים, וכו'- הק' תוס', א"כ ליתן כל הבהמה לכלבים, דבכה"ג ליכא צער בעלי חיים. וע"ש מה שתי', וביאר האילת השחר כוונתו, דבהמה שרוצה לשחק בה, יקחנה למקו"א ולא ישאירנה בחלון, רק בהמה עם אבר המדולדל דאינו יכול ליקחנה למקו"א, ישאירנה לשחק בה שם. וע"ע בר"י מיגש שכ' דכיון דלאו בת שחיטה היא, שחיטתה נמי צער בעלי חיים הוא, דהא הריגה הוא ולא שחיטה. וע' באילת השחר שהק', מאי נפק"מ שחיטה בטהורה או הריגה בטמאה, כיון דצער בעלי חיים מותר לצורך האדם ותשמישיו, וצ"ע.
בשבת, דתניא בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, וכו'- כ' תוס' דאיירי בגוסס שימות קודם שיצא שבת, ואמר דשם תהא קבורתו. ולכאו' מבואר מתוס' דצריך להיות דנתבטל שם לעולם. אבל כ' הריטב"א, "ואע"ג דלא מבטל אלא לשבת, כיון דמבטיל לגמרי מחמת איסור, מיעוט הוא לאותו היום מיהא".
בן שמנה- מה שאינו מקבל טומאה, ע' בקובץ שעורים (ס"ח) שהביא שי' רש"י שאינו מקבל טומאה משום שהוא לא חי ולא מת, ושי' תוס' שהוא משום שאינו אדם, ושי' הרמ"ה דהגם דחי הוא עכשיו, אבל כיון דסופו למות, ומעולם לא בא לכלל בן קיימא, לכן אינו מקבל טומאה (וע"ש דהעיר דגם טריפה לא אתי לכלל בן קיימא, ומ"מ מקבל טומאה, וע"ש במה שחילק, ולבסוף נשאר בקו' על הרמ"ה).
אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה- פרש"י בשבת, מפני סכנת האם, שיש הרבה חלב בדדיה ומביאה לידי חולי. והקובץ שעורים (ס"ח) הביא מהרמ"ה דהסכנה הוא סכנת הולד (וכן ברש"י ביבמות כ' שהוא סכנת שניהם). והק' הקו"ש, דהא אי' בשבת דהחובל בבן שמנה כמו מחתך בשר בעלמא, ואיזו חיי שעה יש כאן דשייך לחוש לסכנתו, וצ"ע.
שם תהא גניזתה- כ' הריטב"א, דאף דהדין הוא דס"ת צריך גניזה כראוי אצל ת"ח, ואין סתם יכול לגונזה בחלון, מ"מ כוונת הגמ' הוא דיכול לגונזה שם עד שיהא לו פנאי לגונזה כראוי. ואע"ג דלא מבטל לי' התם לעולם, מ"מ עד ההיא שעתא נחשב דמבטל לי' התם וממעט, כיון דמחמת איסור [ולכאו' כוונתו כשיטתו דלעיל, דהיכא דנתבטל מחמת איסור, אז אפי' לזמן מועט הוי מיעוט לאותו זמן עכ"פ], וכמקום גניזה משוי לי'.
ואם הזיק, משלם מה שהזיק- כ' הנמוקי יוסף (י. בדפיו), דכ' בעל העיטור דה"ה בכל הרחקות דפרקין, אפי' אם הרחיק כמו ששיערו חכמים, מ"מ אם הזיק משלם מה שהזיק. ומה שנקט ציור דתנור לומר הלכה זו, היינו משום דהזיקא דנראה מינכרא לכ"ע. אבל כ' דדעת הראב"ד אינו כן. וע' בטור (חו"מ קנ"ה, מ"ט [באותיות הטור]) שהביא מהראב"ד דאפי' אם לא הרחיק כשיעור הרחקה, מ"מ אינו חייב לשלם. ושוב הביא דעת בעל העיטור, דאפי' אם הרחיק חייב לשלם. וכן הביא מהרא"ש, אלא דכ' דבנמיי' פטור משום דהוי גרמא בניזקין. וצ"ע לשון השו"ע (שם, ל"ג), דכ' "סמך בא' מאלו שהי' לו להרחיק, וגם היזק לחבירו, יש מי שפוטר משלם, ויש מי שמחייב". ומלשונו לכאו' משמע דפשוט דהיכא דהרחיק שיהי' פטור אם הזיק, אבל מבעל העיטור מבואר דאף אם הרחיק חייב, וצ"ע. וע' בשיעורי ר' שמואל (ב') שהביא שכבר דייק הנתיבות כן מדברי השו"ע, וכ' דהמחבר שינה מדברי הטור, וס"ל דבאמת בהרחיק בודאי פטור. וע' מה שהאריך ר' שמואל בזה.
ר"ש אומר, לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם- הביא הרשב"א מכל הגאונים דלא קיי"ל כר"ש, אבל הק' דהא אי' בב"ק (סא:) דר"ש אומר דהכל לפי גובהה של דליקה, דהיינו דאם עושה האש באופן שלא יהי' צריך לחוש שיצא, פטור, ושם קיי"ל כר"ש, ומ"ש. ותי' דהתם הדליק האש לפי שעה, וא"כ כל שהרחיק כדינו פטור, דאונס הוא. משא"כ כאן, דתנור הוא ומדליק בו תדיר, צריך הוא ליתן דעת בכל עת, ואם לא עשה והזיק חייב. וע' בקצות (קנ"ה, א') שהביא תי' זה מהרי"ף בב"ק, והוא תי' עוד, דשיעור דנותנים כאן הוא שיעור דאם יפחות משיעור יהי' היזק בודאי, ואינו רשאי להזיק ע"מ לשלם, ולכן צריך לפחות משיעור זה, אבל אף אם הרחיק כשיעור ד' אמות, עכ"ז אינו מן הנמנע שילך ויזיק, וא"כ צריך לשלם מה שהזיק. אבל בהא דב"ק דאמרו הרחיק כראוי, התם הוא הרחיק באופן דמן הנמנע הוא שילך ויזיק לגדיש חבירו, מש"ה הו"ל אונס גמור ופטור מלשלם.
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו'- כ' הרשב"א דמיירי שנעשה החנות ברשות, ומ"מ יכולין לומר דהיינו סבורין שיכולין לקבל, ועכשיו אין אנו יכולין לקבל, דהיינו דאינו יכול לעשות חזקה שיהי' לו חנות שם. וכן הביא הריטב"א מהרמב"ם, אלא דחולק ע"ז, דמצינו אפי' בקוטרא ובית הכסא דמהני קנין ושטר.
יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן וכו' ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש וכו'- ולכאו' יש להק', מ"ש קול הנכנסים והיוצאים מקול הפטיש. וכ' הרשב"א דמה דאי' ברישא דיכול למחות מקול הנכנסים, לאו דוקא מהקול, אלא טעמא משום ריבוי הדרך. ועוד הביא ראי' מהא דאמר אביי דבסיפא דיכול לומר איני יכול לישן היינו בחצר אחרת, ואם מקול התנוקות, מ"ש חצר זה מחצר אחרת, אע"כ משום ריבוי הדרך.
Thank you for your message. We will contact with you as soon as possible.
